שביעי

11.09.2026 | ערב ראש השנה תשפ"ז | 17 גיליון | | 22 הטראומה תמיד נשארת חלק מהסיפור, אבל היא יכולה להיות מנותקת מהכאב שמשתק. ואז האדם פתאום מזהה שם עוד דברים. את אפשרות הבחירה, את המשאבים, את האמונה והביטחון צילום: ראובן בן מויאל תמיד אותו ירח, אבל בעיניימ שלנו הוא משתנה. לפעמימ, המבט שלי על המציאות הוא שהשתנה. זה מ פיק". יכול להיות שזו אהבה? בקליניקה היא פוגשת יחידימ וזו גות שמגיעימ עמ זיכרונות, כאבימ וחוויות, שהפכו במשכ השנימ לחלק מהאופנ שבו המ תופ ימ את עצממ ואת העולמ. אלא שמבחינתה, מטרת הטיפול היא לשנות את נקודת המבט, ולא למחוק את מה שהיה. "הטראומה תמיד נשארת חלק מה יפור, אבל היא יכולה להיות מנותקת מהכאב שמשתק. ואז האדמ פתאומ מזהה שמ עוד דברימ. את אפשרות הבחירה, את המשאבימ, את האמונה והביטחונ". נחמה מ פרת על מטופלת שהת מודדה במשכ זמנ רב עמ כאב בתוכ הזוגיות. במהלכ העבודה הטיפולית משהו השתחרר, והמטופלת זיהתה רגש חדש. "יכול להיות שמה שאני מרגישה זו אהבה?", היא שאלה בפליאה שעוב רת גמ דרכ הקול של המטפלת. "הרגש הזה היה שמ כל הזמנ", מ בירה נחמה, "אבל רק אחרי שהכאב השתחרר, היא הצליחה לחשופ אותו". מכאנ היא חוזרת לימימ הנוראימ. מבחינתה, המ הזמנה לשאול מה מת בקש עכשיו להתחדש. והדרכ להת חיל, באופנ מפתיע, היא לא לעשות יותר. "כשאני כאנ ועכשיו, אני כבר לא אותה אחת שהייתי אתמול. אני מרגישה משהו אחר, חושבת משהו אחר, מבינה משהו אחר, רואה משהו אחר". וזו גמ ה יבה לככ שהלקח העמוק ביותר שהשאירה בה התקופה הארוכה ליד מיטת בנה הוא היכולת לא ופ רגעימ. לא לחכות שהחיימ י תדרו כדי להתחיל לחיות אותמ. "למדתי לעצור, לנשומ, לטעומ ולחוש את כל מה שהרגע מעניק לי". סמטאות של געגוע גמ הבית של נחמה והרב אייל יע קובוביצ', ראש ישיבת הה דר בצפת, נמצא באותו אזור חיוג של ההתחד שות הרוחנית. בית של משפחה, עמ כל הרעש והעומ , וגמ בית שבו התורה, הישיבה, הניגונ והשיחה הרו חנית נוכחימ כל הזמנ. לפעמימ, היא אומרת, מגיעימ אליהמ הביתה מאות בחורימ בבת אחת, והשירה עולה מנ הבניינ אל הרחוב. היא שומעת אותה, מביטה החוצה, ולעיתימ רואה אנשימ מוחאימ כפיימ במרפ ות מ ביב. "אתה מרגיש שכל העולמ שר איתכ. כשאתה מכני לבית ניגונ, יש בו איזו רוח". זו גמ ה יבה שהיא מדברת על צפת כעל "עיר של געגועימ". עיר שאליה אנשימ מתגעגעימ גמ כשהמ אינמ גרימ בה, והנוכחות שלה מעוררת באדמ משהו שהיה שמ קודמ - נ תר, בעומק הנשמה. חגי תשרי, מבחינתה, דומימ לצפת. המ לא בהכרח זמנ שבו צריכ לייצר בתוכנו משהו שלא היה קיימ, אלא כאלו שמעירימ בתוכנו את הקול הפנימי ששכחנו. ויש עוד משהו מיוחד בשיחה עמ נחמה: היא מ פרת בכנות גמ על תקופות שבהנ הרגישה רחוקה, על חרדות, על קושי ועל זמנ שבו אפילו עולמ התורה והמצוות עורר בה הת נגדות עמוקה. היא לא מוחקת את השנימ הללו מ יפור האמונה שלה, ורואה בהנ חלק ממנה. "במהלכ הש נימ הארוכות שעברו עלינו, למדתי לדעת שאנחנו לא יודעימ מה יהיה. ואמ אני לא יודעת מה יהיה, אני מרשה לעצמי להיות ב פק. מבחינתי, זה ביטוי גדול לאמונה". יש לכ עצה לדרכ לקוראות העי תונ? "אני חושבת שזה כל מה שאנח נו נקראות לעשות. פשוט לחדש את המבט שלנו על המציאות ועל עצמנו. להבינ כמה יקר הרגע הזה שבו אנח נו נמצאות, כאנ ועכשיו, ולחדש את עצמנו ואת מערכת היח ימ שלנו עמ • הקב"ה". נחמה < "פתאום לכל רגע יש המון משמעות, טעם ועניין". משפחת יעקובוביץ'