שביעי

21.08.2026 | ח' באלול תשפ"ו | 14 גיליון | | 6 , ואני כבר לא ילדה 28 שבת אהיה בת קטנה, אני יודעת שלא יוצאימ לשדה כדי לבקש והכל נענה. זה תהליכ ארוכ, שמתחיל בראש חודש אלול ומ תיימ עד וכות. כפי שהשיר של שולי רנד אומר, "בדרכי אל המלכ בשדה נפשי ערה, מה אדבר?", לראש השנה, יומ הכיפורימ, הושענא רבה ו וכות. כיהודייה טובה, אינ לי בלנות לח כות ולא אמונה בתהליכימ. אני מהמחנה שצועק "עכשיו!" כשזה מול ריבונו של עולמ. היהדות אינה כזו. אנחנו הדתיימ אולי מודעימ לתהליכ, ומי שאינו חי את חיי היהדות באופנ יומיומי פשוט לא מר גיש את התהליכיות שבה. גמ החודש אני מזכירה לעצמי שגאולתנ של ישראל בתחילה קמעא קמעא. כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת. והאמת? אני חושבת שאולי אצל אחרימ זה מהיר ואצלי זה לאט, כי בפני ריבונו של עולמ חד אנחנו, ואנו משלימימ זה את זה גמ בעמידה מול הקב"ה. ואמ זה ככה, אז נו שויינ, אני מוכנה לקבל את ההמתנה. • Renana0584@gmail.com להיות דפו , זה כבר מתחיל שבו אני רואה דברימ ברשת ואז חווה את דעתי בפניכמ. ב ופ תחשבו שזה הקונ פט של הטורימ. אז לא אמור להיות קו אחיד, אבל עוד פעמ, דברימ שראיתי ברשת. אריאל בנ חמו, יוצרת תוכנ קולינ רי בריא שמתגוררת בתאילנד, שיתפה על חוויה מטלטלת של הריונ חוצ רחמי, שאחריו הגיע דימומ מ יבי בחלל הבטנ וניתוח חירומ במדינה אחרת. מה שתפ אותי בפו ט הוא שברגעימ בינ חיימ למ וות, היא מצאה את עצמה רוצה להתפ לל, אבל אינ לה איכ; אפ אחד לא השאיר לה הוראות כיצד בדיוק מתפללימ. היא זכרה את "מזמור לדוד" מהצבא ומשמ פשוט התפללה. תהיתי לעצמי אמ כדתייה, ברגעימ מכוננימ בחיימ )ואני מקווה שחיוביימ בלבד( אני אגיע לרגע שבו מזמור בודד שזכרתי בעל פה יפתח לי צוהר לתפילה. יש רק רגע אחד שבו זכורה לי תפילה כזאת פתאומית, מהלב. זה קרה בפיגוע, כשה תכלתי על אמא שלי וביקשתי מא לוקימ שהיא תחיה. הבקשה לא נענתה. כדו ית אני אמורה להגיד שהיא התק בלה, פשוט בצורה אחרת או משהו כזה, אבל האמת האמיתית היא שהיא פשוט לא התקבלה. מאז אני חוששת מאוד להתפלל מעומק הלב על דברימ. כששולחימ פרק תהילימ על פצוע שנכנ לניתוח מציל חיימ, אני לא אומרת - כדי לא להרו לו חלילה. כאילו התקבע לי שאמ אתפלל מהלב, זה לא יעבוד. להבדיל, אמ נניח אני על מיכל דלק נמוכ מאוד וצריכה להגיע עד היעד, אני אשתוק ואתנ לקב"ה להחליט. אני מעדיפה לא לפתוח את הפה, ושזה מה שיכריע. זה עצוב, אני יודעת, אבל זו החוויה האחרונה שלי מתפילה שבאה מעומק הלב. אז למה מי שלא מתפלל בשגרה, ורחוק מחיימ של תורה ומצוות, ברגע אחד של תפילה - כשאפילו אינ לו הוראות להתפלל - תמיד מתאר את זה כרגע שבו תפילתו נענתה? אני לא יודעת, אינ לי תשובות, אבל נולדתי בחודש אלול. כלומר, ממש השבת, בט' באלול. מ פרימ שהמ לכ נמצא החודש בשדה, ואני מאמינה אבל קצת מפחדת לפגוש. מכיוונ שה בפיגוע, כשהסתכלתי על אמא שלי, התפללתי לה' שהיא תחיה. הבקשה לא נענתה. ומאז אני חוששת להתפלל מעומק הלב על דברים. עצוב, אני יודעת, אבל זו החוויה שלי מאמינה וקצת מפחדת רננה מאיר כהן | דל"פ צילום: מתוך בלוג הרשת של אריאל בן חמו מצאה דרך להתפלל. למה אני לא? בן חמו בתאילנד