שביעי

21.08.2026 | ח' באלול תשפ"ו | 14 גיליון | | 4 כבר שמענו בעבר טענות על טיפול בלתי הולמ בבתי חולימ. אבל כשמשפחתו של לוחמ שנפצע קשה בלבנונ טוענת שזכה ליח בלתי ראוי מצד אנשי צוות דוברי ער בית, משהו בבטנ מתכווצ. כי בישראל שאחרי באוקטובר, זה כבר לא עוד יפור על איכות 7 הטיפול. זה אירוע שנוגע בעצב ישראלי חשופ במיוחד. ישראלי, לא רק יהודי. כי נדמה לי שאפ אחד מהצדדימ ב יפור הזה לא באמת יכול להישאר אדיש. ה ערה שנוצרה כבר מזמנ לא עו קת רק במה שקרה במחלקה. מהרגע שהזהות הערבית של המטפלימ נכנ ה ל יפור, נכנ יחד איתה גמ כל מה שאנחנו נושאימ מאז הטבח. והשאלה הפכה מ"מה קרה שמ?" ל"האמ אפשר ל מוכ עליהמ?". נכונ, בית החולימ דחה את הטענות, ובכי רי המערכת התייצבו לצד הצוות, אבל רובנו לא יודעימ מה בדיוק התרחש באותה משמרת, ולכנ דורשימ שהעובדות ייבדקו בי ודיות. בלי טיוח מצד אחד, ובלי משפט שדה מצד שני. האירוע הזה הזכיר לי שיחות שקיימתי בשבועות הראשונימ למלחמה עמ מנהלימ בארגונימ, שהע יקו צוותימ מעורבימ. קו לגות ששיתפו בפתיחות על הקושי שלהמ לשמר שגרת עבודה בניהול עובדימ משני המגזרימ. אלה היהודימ שחזרו למשרד ולא הבינו למה חבריהמ הערבימ לצוות לא אומ רימ כלומ. לא ידעו מה המ באמת חושבימ, ואמ בכלל יוכלו עוד לעבוד יחד כשהעולמ שלהמ התפרק והצד השני שותק. ואלה הע רבימ, שחששו לדבר בערבית, להביע עמדה והבינו פתאומ שכל מילה שלהמ נבחנת, וששנימ של היכרות כבר לא מ פיקות כדי להרחיק את החשד. • בינינו, לא בטוח שהרבה השתנה מאז. ואינ טעמ לייפות את המציאות או לייצר ימטריה באוקטובר שינה אותנו. החשד 7 . מלאכותית שהתפתח לא צמח בחלל ריק, ויתרה מככ גמ התבטאויות ואירועימ שנתנו לו יבות ממשיות להתקיימ. אבל כאנ בדיוק עובר הגבול החשוב. מותר לפחד. מותר לחשוד. א ור להפוכ זהות להוכחה. החברה היהודית עדיינ חיה בתוכ טראומה שקשה להפריז בעומקה. מי שחי ועובד בתוכה חייב להבינ זאת. נדרשת היומ רגישות גדו לה יותר למילימ, לשתיקות, לבדיחות ובעי קר לכאב של מי שעומד מולכ. זו לא דרישה להתנצל על הזהות שלכ, אלא דרישה אנושית לראות את האדמ שלצידכ. והדרישה הזאת מופנית גמ אלינו, היהודימ. טראומה יכולה לה ביר חשד, אבל לא להצדיק הכללה. אוכלו ייה שלמה לא יכולה להידרש להוכיח את נאמנותה מחדש בכל בוקר. וכאנ גמ נמצאת האחריות של ארגונימ: אפ ובלנות לתמיכה בטרור, לה תה ול שמחה על פגיעה באזרחימ, ובאותה נחישות, אפ ובלנות לגזענות ולהאשמה המבו ת על מוצא. מערכת הבריאות ממחישה זאת יותר מכל - יהודימ וערבימ מחזיקימ יחד את אותה אלו נקה. לפעמימ, פשוטו כמשמעו, החיימ שלנו נמצאימ זה בידיו של זה. וזו בדיוק התזכורת שכולנו צריכימ עכשיו. אולי אי אפשר לחזור לאמונ שהיה כאנ לפני באוקטובר. אולי גמ לא צריכ. צריכ לבנות 7 אמונ חדש. מפוכח יותר, רגיש יותר, כזה שלא מתעלמ ממה שנשבר, אבל גמ לא נותנ לפחד להחליט מי עומד מולנו. כי השאלה היא כבר לא רק אמ אנחנו מ וגלימ לחיות ולעבוד יחד. השאלה היא איזו מדינה תישאר לנו ביומ • שבו נפ יק לנ ות. Shirielgavish@gmail.com שירי גרין אלגביש | עכשיו טורי החברה היהודית עדיין חיה בתוך טראומה, ונדרשת רגישות גדולה יותר למילים וגם לשתיקות. הדרישה הזאת מופנית גם אלינו, כי הטראומה יכולה להסביר חשד, אבל לא להצדיק הכללה 90 צילום: הדס פרוש, פלאש מתחת לאותה אלונקה