שביעי

31.07.2026 | י"ז באב תשפ"ו | 11 גיליון | | 4 יום . הודעה בקבוצה. "אנחנו 14:00 . שישי בונימ צוותי יוע לחיפוש אחר הילד יובל קוגנ, שנעלמ באזור חופ אשקלונ." בתוכ דקות פורות הצוותימ מוכנימ. אנשימ משנימ תוכניות, משאירימ את העגלה ב ופר, עולימ על מדימ ויוצאימ. בהמ גמ אני. לשמחת כולנו, זמנ קצר לאחר מכנ מגיעה ההודעה שכולנו חיכינו לה: יובל נמצא בריא ושלמ. חוזרימ לנשומ. רק בישראל אפשר לע בור בתוכ שעתיימ מחרדה לאומית להקלה קו לקטיבית, ובאותה נשימה להתחיל להתווכח על הקונ פירציה התורנית. מה אני אגיד לכמ, לכתוב טור שבועי בי , ולקוות שיישאר רלוונטי עד 2026 שראל של יומ שישי, זו משימה אופטימית כמעט כמו להזמינ חופשה בחו"ל ולהתעלמ מכל ההתר עות שמרמזות על בב לחימה נו פ. בינ גירת העיתונ ליומ הפר ומ יכולה להיפתח מלחמה, להיחתמ הפ קת אש, לעבור הצעת חוק, להת בטל ולהשאיר את כולנו עמ התחושה שביזבזנו יומיימ רק על הני יונ להבינ מה בדיוק קרה. באוקטובר יש דבר אחד 7 נדמה לי שמאז שכבר לא השתנה: תחושת החירומ. זה כבר לא "מצב חירומ". זה מצב צבירה. מציאות שהפכה להרגל. אולי זו גמ ה יבה שפעמ בכמה שבו עות, החל משעות הערב, היומנ שלי נח מ. לא לישיבת הנהלה, לא לפגישה עמ שותפימ ולא להרצאה. "לא לתאמ פגישות", אני כות בת. " גור למשמרת מג"ב". • תרגישו חופשי לחייכ. גמ לי עצמי זה עוד נשמע מוזר. ברור לי שאני לא בדיוק הדמות הקלא ית לליהוק התפקיד. בוגרת שירות לאומי. אמא לילדימ, שמבלה את מרבית חיי המקצועיימ ביב שולחנות הנהלה, תוכניות עבודה וגיו שותפימ. אני מודה שאמ לפני שלוש שנימ מישהו היה אומר לי שבשלב הזה של חיי אמצא את עצמי עושה מטווחימ בבא"ח גולני, הייתי ממליצה לו להפחית קפאינ. "את באמת חושבת שצריכ את זה?", שואלימ אותי לפעמימ. והאמת היא שבמהלכ ההכשרה גמ אני שאלתי את עצמי, ויותר מפעמ אחת, אמ לא השתגעתי. התשובה לגבי זה, אגב, עדיינ לא חד משמעית. אבל בדבר אחד כבר אינ לי פק: בפעמ הבאה שהמדינה תצטרכ עוד זוג ידיימ - יהיה לה גמ את שלי. אפשר להוביל פרויקטימ של חו נ, לגיי משאבימ, לבנות קהילות ולפעול במרצ. אבל בשנימ האחרונות הבנתי שיש דברימ שאי אפשר לעשות מחדר ישיבות. כי חו נ חברתי נראה אחרת כשעומדימ בלילה בשטח ושומרימ על השדות ועל הבית, לצד אנשימ שעומדימ שמ מאותה יבה כמוכ: פשוט, כי מישהו צריכ להיות כאנ עכשיו. אפ אחד מאיתנו לא שואל אמ זו האחריות שלו. כולנו פשוט מרגישימ שזו החובה שלנו. וכאנ, בעיניי, מתחיל ההבדל בינ חברה שמ חכה שמישהו אחר יפתור לה את הבעיה, לבינ חברה שמבינה שהיא עצמה חלק מהפתרונ. אז כנ, פעמ בכמה שבועות היומנ שלי נ גר לטובת "משמרת מג"ב". העובדימ שלי כבר מכירימ את זה, וגמ הילדימ, שרואימ אותי חוזרת מהמשרד, מחליפה למדימ ויוצאת למ שמרת. אני מקווה שהמ יפנימו שאחריות חברתית היא לא רק מה שאנחנו אומרימ, אלא מה שאנחנו מוכנימ לעשות. ושערכימ המ לא רק כאלה שמדברימ עליהמ, אלא המ אותמ הד ברימ שאנחנו מוכנימ לפנות עבורמ מקומ ביומנ, ובאמת לעשות. כי במדינה שלנו, אנחנו אולי לא יודעימ בוודאות מתי תגיע הקריאה - אבל כשהיא תגיע, אנחנו יכולימ להחליט מראש אמ נהיה • שמ כדי להיענות לה. Shirielgavish@gmail.com שירי גרין אלגביש | עכשיו טורי אני? במשמרת מג"ב? תרגישו חופשי לחייך. גם לי זה נשמע מוזר. אם מישהו היה אומר לי שבשלב הזה של חיי אעשה מטווחים בבא"ח גולני, הייתי ממליצה לו להפחית קפאין "לא לתאם פגישות. סגור ביומן"