שביעי

24.07.2026 | י' באב תשפ"ו | 10 גיליון | | 4 ת שעה באב חלפ, ויחד עימו באה אל יומה עוד יממה ארוכה של חשבונ נפש לאומי. דר היומ הציבורי שב למ לו לו, בתי הקפה שבו להתמלא, ו ופ ופ אפשר להכריז באופנ רשמי על פתיחת עונת הרחצה בחופי הימ. אבל אפילו השמש, החול והאזהרות הקול ניות של המציל לא מצליחימ למנוע ממני את המחשבה על ככ שאת המצילימ האמיתיימ של ישראל, כבר מזמנ לא ראינו יושבימ על החופ, ובטח שלא בבגד ימ. גמ בקיצ הזה, המ לובשימ מדימ, נכנ ימ לעזה, עולימ ללבנונ או חוזרימ מהמילואימ. גמ השנה המ נקראימ לדגל על ידי מדינה שמ בקשת מהמ להציל אותה, בלי שהיא דואגת להציל את העתיד שלהמ. ובזמנ שכולנו ע וקימ בחלוקת הנטל, אנח נו כמעט לא מדברימ על המחיר המצטבר של אלה שנושאימ אותו. אז נכונ, מה כבר ביק שנו מהמ? עוד כמה חודשי שירות? עוד ימי מילואימ? עוד דחייה של החיימ? המ צעירימ, המ י תדרו, המ ישלימו את זה אחר ככ. אז מה אמ המשמעות היא שעשרות אלפי צעי רימ ידחו שוב את נקודת הזינוק שלהמ לחיימ האזרחיימ? ודווקא התשובה לשאלה הזו צריכה להטריד אותנו מאוד. בכל פעמ שאנחנו דוחימ לצעיר או צעירה את תחילת התואר, קוטעימ להמ מ טר נו פ ומעכבימ התמחות, ע ק או קריירה, אנחנו לא רק דוחימ את החיימ שלהמ. אנחנו דוחימ גמ את העתיד של כולנו. כי אותמ חיילות וחיילימ המ לא רק לוחמימ. המ הרופאימ שעוד לא יימו התמחות. המהנ ד ימ שעוד לא נכנ ו למעבדה. המורימ שעוד לא הגיעו לכיתה. החוקרימ שעוד לא פיתחו את פריצת הדרכ הבאה. היזמימ שעוד לא הקי מו את החברה שתע יק מאות עובדימ. ההורימ שעוד לא הקימו משפחה. • אנחנו רגילימ תמיד לחשוב על גיו במו נחימ של ביטחונ, ופחות במונחימ של כלכ לה. אבל במדינה שאינה מאפשרת לדור הצ עיר שלה להתקדמ בקצב ההתפתחות הטבעי, המחיר יתבטא שנימ אחר ככ - והוא לא יהיה רק אישי, אלא לאומי. לא רק שמ פר ה טודנטימ יפחת, אלא שנראה במח ור באנשי מקצוע, בהאטת הצמיחה והחדשנות, בירי דה בפריונ העבודה ובהמשכ בעלייה ביוקר המחיה. כבר היומ ישראל מייבאת עובדימ כדי להתמודד עמ מח ור בענפימ חיוניימ. אמ נמשיכ לשחוק את דור המשרתימ, בלי לח שוב על היומ שאחרי, ייתכנ שבעתיד ניאלצ להתחרות עמ מדינות אחרות גמ על רו פאימ, מהנד ימ, אנשי חינוכ וחוקרימ. לא משומ שאינ לנו צעירימ מוכשרימ - אלא משומ שלא איפשרנו להמ להגיע בזמנ לנ קודת הזינוק. בתשעה באב אנחנו נוהגימ לדבר על שנאת היא לובשת גמ 21 חינמ, אבל אולי במאה ה צורה אחרת. לא רק שנאה, אלא גמ אדישות. כזו שגורמת לנו לקבל כמובנ מאליו שיש מי שתמיד יגנ, תמיד יתייצב, תמיד ידחה את חייו בעוד שנה, ועוד שנה. אנחנו חיימ בעידנ שבו זכינו לראות את חלומ הדורות מתגשמ: מדינה יהודית ריבו נית, צבא חזק וירושלימ מאוחדת. אבל כדי שהגאולה הזאת תימשכ, לא מ פיק להגנ על גבולות המדינה. צריכ גמ להגנ על מי שאמור שנה. 20 להמשיכ לבנות אותה בעוד כי הדור הזה לא רק מגנ על המדינה - הוא • העתיד שלה. Shirielgavish@gmail.com שירי גרין אלגביש | עכשיו טורי כבר מזמן לא ראינו את המצילים של ישראל יושבים על החוף בבגד ים. הם לובשים מדים בעזה ובלבנון. והמדינה, שמבקשת מהם להציל אותה, לא דואגת להציל את עתידם 90 צילום: צפריר אביוב, פלאש מי יציל את המציל?