שביעי

24.07.2026 | י' באב תשפ"ו | 10 גיליון | | 2 יעל בן מויאל | בין הקפה לעיתון 10 ' גיליון מס פרשת ואתחנן י' באב תשפ"ו קבוצת רודניק בע"מ הוצאה לאור: ונשיםה יזמות בע"מ יעל בן מויאל עורכת אחראית: אהרל׳ה ויסברג עורך שביעי: הילה כהן, צופיה צדרבוים עיצוב: מנהלי פרסום: 050-2155117 יעל 052-8787871 איציק sales@shvii.co.il shvii@shvii.co.il מיי ל מערכת: 052-7070117 ווטסאפ: מקור ראשון הפצה: יוסי זליגר צילום שער: טל מסינג ואתחנן | שורות טובות שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹקֵינוּ ה׳ אֶחָד לְקַבֵּל עָלֵינוּ עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם לְעִתִּים זֶה עוֹל מַשָּׂא כָּבֵד שֶׁמְּעַיֵּף אֶת הָעֵינַיִם אֲבָל זוֹ תָּמִיד מַלְכוּת זֶה תָּמִיד לְחַבֵּר אֶרֶץ וְשָׁמַיִם זֶה בָּא בְּיַחַד עוֹל מַלְכוּת לְהַאֲדִיר וּלְפָאֵר לְקַבֵּל עָלַי הַכֹּל אֶת הָעוֹל וְהַמַּלְכוּת לְגַלּוֹת בְּתוֹכִי שָׁמַיִם ישבנו על הרצפה והתאבלנו על בית שמעולמ רק אתמול לא ראינו. לא ביקרנו בו. לא צעדנו בחצרות שלו. לא ראינו אותו עומד בתפארתו. ובכל זאת קראנו קינות, בכינו, צמנו והרגשנו שח ר לנו בית. וזו אחת התחושות העמוקות ביותר שיש בלהיות חלק מעמ: היכולת להרגיש חורבנ גמ כשהוא לא התרחש בתוכ הבית הפרטי שלכ. שנימ לגירוש גוש קטיפ. הייתי אז בכיתה 21 כעת אנחנו מציינימ ה', ולא הבנתי הרבה. לא הבנתי את כל הוויכוח, את ההשלכות, את גודל האירוע. אבל אני זוכרת היטב את התמונות, את הבכי, את האנשימ שנפרדו או לא נפרדו מהבתימ שלהמ, את ה רטימ הכתומימ. ואני זוכרת שכאב לי, ולא ידעתי לה ביר למה. לא גרתי שמ. לא הכרתי את המשפחות. לצערי, רגלי לא דרכה בגוש קטיפ. אבל הרגשתי שמשהו נחרב. עמ השנימ, התחושה הזאת לא נעלמה. להפכ. עד היומ, בכל ערב תשעה באב אני רואה רטימ מהגירוש ומאותמ ימימ, וזה מאפשר לי להרגיש בלב חורבנ מהו ולחוש כאב עמוק. יש משהו בחורבנ של בית שלא נשאר אפ פעמ רק בתוכ אר בעת הקירות שלו. בית הוא שייכות. הוא זיכרונות. הוא מקומ בעולמ. הוא כל מה שאדמ בנה ביבו ובתוכו. וכשבית נחרב, לפעמימ נחשפ כאב הרבה יותר גדול, שנו פ על ה יפור הפרטי של המשפחה שגרה בו. בשבת שעברה עלו באש בחוות גלעד בתימ וע קימ. בכתבת השער השבוע אנחנו פוגשימ את תמר כהנ, שגמ הע ק של בעלה נשרפ כליל. קשה לקרוא יפור כזה בלי להרגיש כאב. לא רק מפני שכואב לראות אנשימ שאיבדו את מה שהיה להמ, אלא מפני שבמקומות כאלה - הבית הפרטי הוא אפ פעמ לא רק בית פרטי. הוא חלק מההתיישבות. חלק מהאדמה. חלק מ יפור גדול יותר. וזה הדבר שנשאר איתי מהימימ האלה. יש יכולת לכאוב כאב גדול מהחיימ הפרטיימ שלנו. להרגיש שח ר לנו בית שלא זכינו לראות. להתאבל על מקומ שלא זכינו לגור בו. ולהצטער על חו רבנ שלא קרה לנו אישית, אבל קרה למשהו שאנחנו חלק ממנו. אותה תחושת שייכות שמאפשרת לנו לכאוב את החורבנ, היא גמ זו שמולידה את הכוח לבנות. ואולי זו אותה רוח שהחזיקה את אנשי גוש קטיפ. אותה רוח שקמה עכשיו מתוכ האפר בחוות גלעד. ואותה רוח שבמשכ אלפיימ שנה לא נתנה לנו לשכוח שיש לנו בית לחזור אליו. כי מי שמ וגל להרגיש שבית רחוק הוא גמ הבית שלו, יוכל יומ אחד גמ לבנות אותו מחדש. בבניינ ירושלימ ננוחמ. תיהני, יעל Yael@yaelbenmoyal.co.il talkrigman@gmail.com חורבן. גירוש. שריפה. בית