שביעי

שכול חבר אתה לא חושב עליהמ או מתגעגע אליהמ כל שנייה ביממה, אבל כשמ גיע פרצ הגעגוע - הוא מטורפ". במקומ לשקוע בייאוש, אלג'מ בחר לקחת את חבריו איתו, כמעינ מצפנ מו רי וערכי. "אני משתדל לשימ אותמ על הכתפ שלי וללכת איתמ. כשיש לי החלטות קשות, אני מתייעצ איתמ. בערבי שבת במיטה, כשאני שוכב לפני השינה, אני ממש מרגיש שאני מדבר עמ חמשתמ ביחד. מתנהל שמ דיונ שלמ בשמיימ: מה כל אחד היה אומר, מה הייתה הדעה שלו... אני מנהל איתמ את הדיונ הפנימי הזה ומתלבט מה המ היו אומרימ בצמתימ שבהמ אני נמצא היומ". על החוף בציר נצרים העומ הרגשי העצומ, השאלות הקיומיות והחוויות הקיצוניות חיפ שו מוצא. זה קרה במקומ ובזמנ הכי פחות צפויימ, בלב ההר של עזה, בעיצומה של הלחימה. "היינו ארבעה חודשימ לתוכ הלחימה, תקועימ בתוכ מבנה ממש על חופ הימ, בציר נצרימ, לאנ הגעתי? אולי עשיתי טעות? אולי צריכ לה תובב?". אבל בשדה הקרב אינ זמנ ל פקות. החשש נוכח, והלוחמימ לומדימ לנתב אותו לפעולה כדי שלא ישתק אותמ. "ברגע הזה אתה פשוט אוזר אומצ ואומר לעצמכ: אני מתמודד עכשיו עמ פחד מטורפ. אינ לי מושג איכ היומ הזה י תיימ, אבל אני ממשיכ קדימה". שיחות בשבת, לפני השינה נקודת השבירה העמוקה ביותר שלו לא התרחשה תחת אש מול האויב, אלא דווקא בעורפ, בבית העלמינ. "המלחמה הזו הייתה רצפ אירועימ מטורפ ומטלטל", הוא משחזר, "אבל הרגע שבו עמדתי בהלוויה מול הארונ של מ"ר איתי פוגל ז"ל, החבר הק רוב הראשונ שאיבדתי, היה נקודת מפנה. עמדתי שמ, ופשוט לא הצל חתי לקלוט שזה באמת קורה. רק אז הבנתי באמת שמלחמה זה דבר קשה, שאנשימ נהרגימ. כל המיינד ט שלי השתנה". ההתמודדות עמ המוות הפכה לחלק בלתי נפרד מחייו של אלג'מ. נו פ על פוכל, הוא איבד ארבעה חברימ נו פימ - ר "ר )מיל'( א פ כפרי, מ"ר נבו פישר, מ"ר מתי פרל ו מ"ר קנאו קא ה ז"ל - שנפלו בשלושה אירועימ שונימ והותירו אחריהמ חלל עצומ. "מוות זו חוויה שאתה לעולמ לא מצליח לעכל עד ה ופ, בעיקר כשהיא פוגשת אותכ בגיל צעיר כל ככ. זה מעורר המונ שאלות על החיימ, על הערכ שלהמ ואיכ אפשר להשפיע. להיות חבר שכול זו חוויה קשה מאוד. הרגשתי שמה שאנחנו עוברים ייכתב בדפי ההיסטוריה, ושזה חייב לראות אור. כתיבה יכולה לפתוח פצעים, אבל עבורי היא פשוט כלי תרפי עוצמתי, משחרר ועוזר בגלל תקלה בטנק". שמ, בינ ההרי ות, מצא אלג'מ פריט פשוט ו מלי ששינה הכל. "הייתה שמ מחברת ריקה של אונר"א, ואמרתי לעצמי: וואלה, יש לי כישרונ כתיבה, יש פה מחברת, אני חייב להתחיל לכתוב את מה שעולה לי לראש". מה שהתחיל כפורקנ אישי, קיבל במהירות ייעוד ברור ומשמעותי יותר. "מהרגע הראשונ ידעתי שאמ אני כותב, זה יהיה פר. הוא לא כתוב בצורה של יומנ מלחמה קלא י, אלא מעבד את החוויות העמוקות". הכתיבה הפכה לשליחות, ואלג'מ הבינ שחובתו היא להנציח ולתעד. "הרגשתי שמה שאנחנו עוברימ ייכתב בדפי ההי טוריה, ושזה חייב לראות אור". הוא ידע שהחזרה לאותמ רג עימ קשימ באמצעות המילימ עלולה להיות מכאיבה. "כתיבה אמנמ יכולה לפתוח פצעימ, אבל עבורי היא פשוט כלי תרפי עוצמתי, משחרר ועוזר". הוא משרטט בדיוק מופתי את מ לולנ של המילימ, מהרגע שהנ נול דות בתוכו ועד שהנ נ פגות בדפימ הדהויימ שמצא בציר נצרימ: "לתה ליכ הכתיבה יש מ לול מוגדר - הוא לוקח את המחשבות מהראש והשכל, מעביר אותנ דרכ הלב, ומשמ אל הז רוע, היד, העט והדפ". ככ, מתוכ התופת והכאב, קמ לוחמ צעיר ומעניק את אחד המ מכימ האנושיימ המרגשימ והחשופימ ביותר • של המערכה. 25.09.26 | ערב סוכות תשפ"ז | 703 גיליון | 34