שביעי

25.09.26 | ערב סוכות תשפ"ז | 703 גיליון | 14 אור לא הפ יק לחכות לרגע המפ גש עמ אלמוג, וכשהוא הגיע ב ופ - יומ בגיהינומ בעזה - זה 491 אחרי היה יחד עמ הבשורה המרה שאשתו עינב נרצחה. "ידעתי בגדול מה קרה לה, אבל נאחזתי באחוז אחד של תק ווה שאולי היא שרדה. ברגע שהקצי נה אמרה שהיא נרצחה, כל המגננות ששמתי על עצמי נשברו. אבל אז היא שאלה אמ אני רוצה לראות רטונ של אלמוג. "בעזה היה דבר אחד ששבר אותי - לשמוע את המחבלימ מדברימ עמ הילדימ שלהמ. הייתי שומע את הקול של הילד הקטנ בצד השני, ולא ידעתי איכ הקול של הילד שלי נשמע. ופתאומ, אחרי השחרור הראו לי וידאו של ילד מתולתל. הייתי בהלמ שזה שלי. מצד אחד, הרגע הודיעו לי שאשתי נרצחה. מצד שני, תראה, זה הילד שלכ, איכ הוא דומה לה". חששת שהוא לא יזכור אותכ? "הבטחתי לעצמי בכל יומ שגמ אמ הוא לא יזכור אותי - הכל ב דר ויש לו את כל החיימ להתרגל. ואז שמעתי אותו מרחוק צועק 'אבא אור!', ואני רואה שהוא בא לחבק אותי. אנשימ מבוגרימ אולי יכולימ לזייפ חיבה, אבל ילדימ לא. מאז אותו יומ אנחנו ישנימ ביחד". מה הוא יודע ומבינ ממה שקרה? "הוא שואל שאלות קשות שילד לא צריכ לשאול. למשל 'אבא, אמ תמות, מי ישמור עליי?'. הוא התבגר מאוד מהר, והוא גמ מאוד רגיש. לי חשוב לא לשקר לו. הוא מקבל את האמת, אין גופים הומניטריים בעזה. כולם חמאס. אני לא ראיתי בלתי מעורבים. ילדים הרביצו הורידו לי, אותי למנהרה דרך מסגד, וכשיצאתי מהמנהרה קלטתי שאני בתוך כיתה עם לוח וגיר. הם יודעים, וחוגגים בהתאמ למה שהוא מ וגל לקלוט ולתפו . בהתחלה קראנו לזה 'הבומ הגדול', ועכשיו אני אומר לו שהגי עו אנשימ ממקומ אחר, זרקו פצצות, הרגו את אמא ולקחו את אבא. בכל פעמ יש נקודה אחרת שקשה לו לת פו , ואנחנו גדלימ איתה". נגמר. אתה הולך למות וזה לא רק אלמוג שלא מצליח לת פו . ה יפור של אור, יחד עמ יפו רמ של כלל החטופימ, הוא לא משהו שבאמת אפשר לתפו . אור ועינב .6:25 בכלל לא היו שמ באותו היומ עד המ תיכננו להגיע ל ופ של המ יבה ברעימ, לתפו את הזריחה. כשהתחי לו האזעקות, המ פנו לאחור. "ברחנו לאוטו ורצינו לנ וע צפונה. הכביש היה ח ומ, והשוטר כיוונ אותנו ימינה . וכל הזמנ הזה - כמויות 232 לכביש של רקטות מעל הראש. בשלב מ וימ ראינו מיגונית ונכנ נו אליה". זו הייתה מיגונית המוות, שבה נרצח ענר שפירא ז"ל לאחר שהדפ רימונימ, וממנו גמ נחטפו הרש גולדברג פולינ 27 ז"ל, אלונ אהל ואלי ה כהנ. "היינו אנשימ במיגונית. בהתחלה המחבלימ זרקו רימונימ, וענר צעק עלינו לז רוק אותמ בחזרה החוצה. ברגע שהוא נהרג, שאלתי את עצמי: אינ ענר, מה עושימ? העפתי כל דבר שראיתי בז ווית של העינ, ובשלב מ וימ ראיתי רימונ שמונח על גבו של מישהו אחר. הייתי פצוע לגמרי, אבל לקחתי אותו עמ יד שמאל והעפתי אותו. "בשלב הזה צעקתי לעינב אמ הכל ב דר. לא יכולתי אפילו לה תובב אליה מרוב שהיה צפופ. היא ענתה לי שהיא לא מרגישה את הרגליימ". למעשה, זו הייתה השיחה האחרו נה שלהמ. "התחיל טר של ממש, אנשימ מתקשרימ למשטרה, למד"א, להורימ, לכולמ. אתה מתחיל להבינ שזה נגמר, שאתה הולכ למות. "אחרי חצי שעה, המחבלימ נכנ ו למיגונית והתחילו לקחת אנשימ. התחננתי אליהמ, אמרתי שיש לי תי נוק, אבל המ שלפו אותי וזרקו אותי לטנדר. רגע לפני, ראיתי את המחבל יורה בתוכ המיגונית. המוח לא נותנ לכ להשלימ את מה שראית, ובמשכ שנה וחצי לא ידעתי מה המצב של עינב. לא ה פקתי להיפרד". ואתה מבינ מיד לאנ לוקחימ אותכ? "גדלתי על האינתיפיאדה השנייה, ובראש היו לי תמונות של הלינצ' בר מאללה. הייתי בטוח שזה מה שהולכ לקרות, עד שראיתי אותמ עושימ להרש ז"ל חו מ עורקימ. אוקיי, אמ רתי, המ הולכימ לחטופ אותי. "הגענו לעזה, ושמ מעבירימ אותכ מבית חולימ לבית חולימ, לדירה ועוד דירה, והכל בטווח של שעתיימ. בכל אחד מהמקומות האלה מנ ימ לעשות בנו לינצ'. זה מתחיל בהמונ וילדימ עמ כפכפימ, ונגמר בשוטרימ של לאמת נגיע "הרסיסים נמצאים בתוכי עד היום". ביום השחרור מהשבי 90 צילום: פלאש