שביעי

07.08.26 | כ"ד באב תשפ"ו | 696 גיליון | 38 בזכותי. כלומר, בזכותו ניסים קורים בכל יומ. בעצמ, בכל רגע. יודעת שיש כאלה שפחות מתחברימ לדי בור הזה, אבל האמונה בהשגחה פרטית הופכת את החיימ לטובימ יותר. כנ, ה' יכול להכיל את הבקשות הקטנות שלי לחניה וגמ להיות זמרת על לנשימ בלבד. תכל ? קטנ עליו. כשאני מרכי בה את המשקפיימ הללו וממליכה אותו בכל דבר שקורה לי, אני מתמלאת שמחה אמיתית ופשוטה. זה בדיוק מה שח ר לי בחיימ הקודמימ, שבהמ הוא לא היה פקטור; ההרגשה הזאת שאני לא לבד, שלא הכל עליי, שיש מישהו כל יכול שאחראי על מה שקורה לי. אז מה התפקיד שלי? רק לזכור שהוא קיימ. קשה? לא קשה. מכירים את זה שאתמ חוזרימ מאוחר בלילה, עייפימ נורא ובדמיונ שלכמ אתמ צ'יק צ'ק בבית? או אז אתמ עולימ על הכ ביש המהיר, ונתקעימ בפקק של הלייפ. מה זה פקק? עומדימ בכביש ברמה שא נשימ יוצאימ מהמכוניות. וחצי בלילה. 1 זה קרה לי שלשומ ב ישבתי ברכב טרוטת עיניימ, ולא ידעתי מה לעשות עמ עצמי. בהתחלה חיכיתי ב בלנות ובתקווה שזה ייגמר בקרוב. דקות הצטרפתי לצפירות הה 10 אחרי דקות התחלתי לייבב 20 דדיות, כעבור הגיעה ופ ופ 30 לעצמי ובדקה ה ההארה ונזכרתי בו. "טאטע, אבא, תעשה שזה ייגמר והכביש ייפתח. אני רוצה הבי תהההה". לא חלפה דקה, והפקק נפתח. אתמ יכולימ להיות קפטיימ, אבל אני מאמינה שזה בזכותי. כלומר, בזכותו. קודמ לכנ לקחתי את כמה ימים הילדימ לימ. אל תשפטו, אבל אני לא הולכת לחופימ נפרדימ. יש לי שני בנימ מתחת לגיל בר מצווה, ואני רוצה לב לות איתמ בקיצ בימ. אז מצאתי פשרה, 90% אני הולכת לחופ ביפו שיש בו ערבימ, והמ, לעומתנו, לא לובשימ ביקיני, אלא בורקיני. שעת שקיעה, הכ א המתקפל שלי בקו המימ, ואני משקיפה על הילדימ. פתאומ עלתה בי מחשבה שאני לא זוכרת איפה שמתי את המפתחות של הרכב. המ בטח בשקית עמ המגבות, פטרתי את עצמי, לא לפני ש יל קתי את בדל המחשבה מה היה קורה לו הייתי מאבדת אותמ. עברו רק כמה דקות, וכמה ילדימ ערבימ הת קרבו אליי מתוכ המימ ושאלו: זה שלכ? ה ת כלתי וראיתי את המפ תחות שלי בידי הילדה. מצמצתי פעמ ופעמיימ, ולא הבנתי איכ זה הגיוני. אז נזכרתי ששמתי את המפתחות בכי הבורקה שלי, ומתברר שהמ הח ליקו למימ. באותו רגע הבנתי שקרה לי נ במקומ הזה. תבינו, חושכ ירד, המימ שחורימ ואינ ופיימ, והמפתח - על אפ שהיה ברדודימ - היה יכול להי חפ פנימה בדקה. עזבו את זה שזה מפתח חכמ ויקר; זו הייתה יכולה להיות ת בו כת גדולה להגיע הבי תה. אמרתי בקול גדול "תודה, טאטע", הודיתי כמובנ גמ לשליחיו הטו בימ, והתפללתי שהמפ תח יעבוד ) פוילר: הוא עבד ועובד עד היומ(. כי כשה' רוצה לתת, הוא נותנ עד ה ופ - בדרכ הטבע וגמ קצת מעל לטבע. ידוע שעל אבידה בימ יש ייאוש בעלימ, וה' לא נתנ לי להגיע ל פ הייאוש, כי ידוע שאינ ייאוש בעולמ כלל. ואמ ניקח את זה עוד צעד קדימה, המפתח הזה יהיה בעזרת ה' ה פתח לאינ ופ שפע שמחכה לי ולנו ממש בקרוב. אז ה קפטיימ יכולימ להמשיכ בש להמ, אבל מי שמוכנ לפתוח את ליבו לעוד מימד של מציאות ה' בעולמ - • הרוויח! תנ ו את זה. שעת שקיעה, הכסא המתקפל שלי בקו המים. פתאום עלתה בי מחשבה שאני לא זוכרת איפה המפתחות של הרכב. עברו כמה דקות, וכמה ילדים ערבים באו ושאלו: זה שלך? sharonroter@gmail.com Shutterstock איור: שרו ן רוטר סוגרת שבת