שביעי

• • • הגענו להד ה בתוכ עננ של אבק ורעש רוטורימ מחריש אוזניימ. המ וק נחת בכבדות, ואני שכבתי שמ על האלונקה, מרגיש איכ העולמ שלי מיטלטל בינ שמיימ לארצ. הריח של המ וק - שילוב של דלק ילוני, שמנ מנועימ ודמ חמ - נצרב לי בנחיריימ לעולמ. חיפשתי את ירונ. שאלתי כל אחות, כל רופא שעבר. אבל ירונ לא היה שמ. בגלל חומרת הפציעה שלו, הטי ו אותו לבית חולימ אחר. אני נשארתי מאחור, כלוא בתוכ הגופ המרו ק שלי, מתפלל אל קירות הבטונ של המחלקה האור תופדית. שלושה ימימ נלחמתי ברופאימ שרצו להרדימ אותי. פחדתי שאמ אעצומ עיניימ, ירונ ייעלמ. ביומ השלישי, כשהשמש החלה לשקוע וצבעה את חלונות בית החולימ בכתומ עמוק ומאיימ, הדלת של החדר נפתחה. זה היה אבא שלי, האבא המאמצ. הורי הביולוגימ כבר מזמנ לא היו איתי. ברגע שראיתי אותו, ידעתי. הוא לא היה צריכ להגיד מילה. הוא עמד שמ, הטלית קטנ שלו מבצבצת מתחת לחולצה, והפנימ שלו היו חרושות בכאב של אומה שלמה. הוא ניגש אליי, הניח את ידו על ראשי, והיד שלו רעדה. "רועי, בני", הוא לחש, והקול שלו נשבר כמו לוחות הברית. "ירונ... עלה ב ערה השמיימה". התפרקתי. לא צעקתי, פשוט הרגשתי שהנשמה שלי נתלשת מהגופ. אבא יהושע חיבק אותי חזק, נותנ לי להרטיב את החולצה שלו בדמעות של חייל שאיבד את המצפנ שלו. הוא יפר לי שבשעות האחרונות שלו, ירונ פקח עיניימ לרגע. הוא לא שאל על עצמו. הוא שאל עליי. הוא ראה את הדמות שלי מולו ואמר לאחות בלחש: "תגידו לרועי... שימשיכ. שיהיה קצינ. שיהיה קצינ בשביל כולמ". ואז, בבית חולימ רחוק ממני, המ כ הפכ לקו ישר. • • • הייתה מיכה כל ככ שאפשר היה לחתוכ 1 עצרתי. הנשימה שלי הייתה כבדה, והשתיקה בחדר ההרצאות של בה"ד אותה ב כינ. ירונ לא מת לי בידיימ באופנ פיזי, אמרתי והבטתי ליונתנ ולדורונ ישר בעיניימ. הוא מת לי בתוכ הנשמה. הוא השאיר אותי כאנ עמ פקודה אחרונה. הלוויות היו רצפ של דגלי ישראל ואמהות שצורחות לשמיימ ש ירבו לענות. שש לוויות בשבוע אחד. שש פעמימ עמדתי מול קברימ פתוחימ והרגשתי שקוברימ שמ גמ אותי. אבל בכל פעמ שרציתי להוריד את המדימ, שמעתי את הקול של ירונ. • • • הוא לא נהרג כדי שאנחנו נצטלמ ב טורי עמ דרגות על הכתפיימ, צעקתי כמעט, והצוערימ בחדר הרכינו ראשימ, חלקמ מנגבימ עיניימ בחשאי. הוא נהרג כדי שאנחנו נהיה ראויימ להוביל את העמ הזה. הוא נהרג כדי שכשאנחנו נשלח חייל למשימה, נדע שהחיימ שלו המ פיקדונ קדוש. קצינ זה לא דרגה. זו פציעה בלב שלא מגלידה לעולמ. זו הצוואה של ירונ. וזו ה יבה שאני עומד פה היומ, עמ רגל מרו קת ולב פתוח, ומבקש מכמ: אל תהיו רק קצינימ. תהיו בני אדמ שראויימ לקורבנ של ירונ. ירדתי מהבמה בשתיקה. אפ אחד לא מחא כפיימ. זה היה שקט של בית קברות, שקט של קדושה. הרגשתי את ירונ הולכ לצידי, מניח יד על כתפי, וידעתי - היומ, בחדר הקטנ הזה במדבר, הוא נולד מחדש בלב של כולמ. עמודים( אפשר להשיג באתר הוצאת "מן הגורן" 387) " את הספר "לא שוטר של אלוקים 29.05.26 | י"ג בסיוון תשפ"ו | 686 גיליון | 30