שביעי

אהרן הספר "לא שוטר של אלוקים", שכתב , מלווה בחור שיצא מהעולם החרדי גרנביץ • והתגייס לצה"ל כשמשפחתו נטשה אותו לפניכם קטע מהספר: רועי עומד בפני חבריו , ומשיב על השאלה 1 הצוערים בבה"ד • הפשוטה: למה אתה רוצה להיות קצין? תשובתו אינה תשובה - אלא עדות כזה - אתמ לא תשמעו בחיימ. זה לא פיצוצ. זה הרגע שבו היקומ נקרע. הבית פשוט קר עלינו". מפקד הצוות שלי, האיש שחנכ אותי, שהיה לי כמו אח בכור, עמד מטר ממני. ראיתי אותו נעלמ בתוכ עננ של אש כתומה. כשהעשנ שקע קצת, מצאתי אותו. הוא שכב בינ הרי ות הבטונ, והגופ שלו... הגופ שלו כבר לא היה שלמ. ששת החברימ שלי, האנשימ שרק שעה לפני כנ צחקנו איתמ על מנה חמה, היו מוטלימ שמ כמו בובות שבורות בתוכ מדורה ענקית. השתנקתי. ראיתי את יונתנ בקהל, העיניימ שלו היו לחות. המשכתי בכוח. גררתי את עצמי אליו. הרגל שלי בערה, הר י ימ כבר היו בפנימ, אבל לא הרגשתי כלומ. הרמתי אותו. הראש שלו נשמט לי על הכתפ. ני יתי לח ומ את הדימומ בצוואר שלו בידיימ חשופות, אבל הדמ שלו היה חמ יותר מהאש מ ביב. הוא ה תכל עליי, המבט שלו היה צלול לרגע אחד אחרונ. הוא לא בכה. הוא רק לחש לי: "רועי, תוציא אותמ מפה. אל תעצור". וזהו. הוא מת לי בידיימ. החזקתי בשר של אדמ שאהבתי, והוא הפכ למשקל מת. תחת אש מטורפת, כשכדורימ שורקימ לי ליד האוזניימ ומנתצימ את הלבנימ שעוד נותרו, התחלתי לגרור את מי שנשאר. זחלתי על הברכיימ, הרגל הפצועה שלי חורשת תלמ של דמ בחול, ומשכתי אותמ אחד אחד. וירונ? ירונ המ"פ האגדי, האיש שכולנו חשבנו שהוא בלתי מנוצח, נפגע בבטנ ובחזה כשרצ לחלצ אותנו. הוא לא ויתר. הוא המשיכ לירות, המשיכ לפקד כשהוא מחזיק את המעיימ שלו ביד אחת. 29.05.26 | י"ג בסיוון תשפ"ו | 686 גיליון | 28