שביעי

01.05.26 | י"ד באייר תשפ"ו | 682 גיליון | 38 פרק הדחה מתרגשת אני לא כשהבית מלוכלכ. אני לא בטוחה שזו החוויה של הילדימ ממני, לאור ימ הדרישות והנזיפות )יותר נכונ: הפקו דות והצרחות( שאני ממטירה עליהמ. יש מצב שזו ה יבה העיק רית לרוב הריבימ בבית שלנו, אבל אני מנ ה לא לתת לזה לנהל אותי או להשפיע עליי. למשל, אני יכולה בקלות ללכת לישונ כשהכיור מלא בכלימ. נשמע לכמ נונ אישיו? תנו לי לחדש לכמ שיש לא מעט נשימ שזה ייהרג ובל יעבור בש בילנ, והנ לא יצליחו להירדמ עמ המחשבה הזאת. במקרה של חו ר ברירה, הנ יקומו בבוקר ויתבא ו על זה רצח. אני, לעומת זאת, ישנה נהדר ויכולה גמ להע ביר יומ שלמ בבית עמ כיור שעולה על גדותיו, ואולי גמ קצת מ ריח. הנה, ברגעי כתיבת הטור הזה יש כלימ בכיור עוד מאתמול. שלא תבינו לא נכונ: זה מפריע לי, במיוחד כשזה ממשיכ להצ טבר על השיש, אבל לא אפעל בנדונ עד שארגיש שאני מוכנה נפשית. למה? קודמ כל, כי זו עבודת הבית השנואה עליי, וזה פלא שאני גמ היחידה שעו שה אותה )טיפימ לחינוכ ילדימ ועל יתרונות החתונה עמ אשכנזי - בטור אחר(. אבל ה יבה האמיתית היא שכל התנהלות אחרת תוביל אותי לתחושת קורבנות, ת כול וכע שייצא על כל בני הבית. כולמ. יש מצב שזה יפגע גמ בשלומ הבית. אז איכ אומרימ? כל זה אינו שווה לי, ומה שנותר לעשות הוא לעבוד על עצמי להתעלמ מהכיור. הדבר המדהימ הוא שאמ מצליחימ להתאזר ב בלנות, כשכ בר מגיע הרגע ואני מוכנה - הכל נעשה צ'יק צ'ק, בכיפ וב יפוק רב )להשפריצ את האקונומיקה ולראות את הלבנ הנוצצ מתחת לכל ה חלה - אינ לזה אח ורע(. מקשקשת פה על כיור למה אני וכלימ? כי בלי לשימ לב, אנחנו נות נימ לכל מיני רעיונות, דעות ורצונות להשתלט עלינו ועל מצב הרוח שלנו, מה שיכול בק לות להוביל למלחמות עולמ. לכל אחד מאיתנו יש את הנקודות הח לשות שלו. את רגעי העייפות, הלחצ, העו מ . יש לנו נטייה לעגנ ולהצדיק את הקשיימ, כאילו זה תורה מ יני. כשאנחנו עובדימ את התבנית שציירנו לנו בראש, אנחנו שבויימ ויש לזה מחיר. לרוב הוא יקר ולא שווה, אז אני מתבוננת ועושה לעצמי את החשבונ, ומשתדלת לא לה גיע לפינות שיגרמו לי לאבד את שלוותי. שלא תטעו, יש מקו מות מועדימ לפורענות, שאני כמעט תמיד נופלת בהמ, בעיקר בימי שישי, אחרי ארבע שעות במ טבח. הטריק שלי הוא לנ ות לה תכל בפרי זמה של ציפור, ולבדוק אמ אני כרגע עבד של מה שקבעתי לעצמי מראש, או של איזו המ צאה שלי על איכ הדב רימ צריכימ להיות. מהדמיונות 99% , ב ופו של דבר שאני מצליחה לזהות איננ שוות מאבק. הבעיה היא שאני כבר כל ככ מורגלת לוותר, שלפעמימ זה גמ לא מיד תי ואני שוכחת להציב את הגבול, רק כדי להימנע מעימות. עבודת המידות והמדידות היא מבחינתי רק שלי מול עצמי. איכ אמרו לפניי? אני ואני ואני ואני. טוב, אולי זה גמ קצת אתמ. אבל רק כדי להחזיר אותי אליי, לבנות את • האהבה ואת החו נ הנפשי שלי. אני ישנה נהדר כשהכיור עולה על גדותיו, ואפילו קצת מסריח. הנה, גם עכשיו הוא מלא, ואני לא פועלת. זו עבודת הבית השנואה עליי, ואיכשהו אני היחידה שעושה אותה sharonroter@gmail.com שרו ן רוטר סוגרת שבת