שביעי

01.05.26 | י"ד באייר תשפ"ו | 682 גיליון | 34 יאללה, הביתה שא־נור וחומש תמיד היו מילימ "רחו קות" עבורי; שמות של מקומות שלא זכיתי להגיע אליהמ, ולאחר ההתנתקות הפנמתי גמ שבדור הזה כנראה לא אזכה, מה שהעמיק את העצב והכאב. בשנימ הבאות כולנו הבנו שהיישובימ שמהמ ברחנו בעזה ובצפונ השומרונ הופכימ לקיני טרור, במה שנתפ כג זירת המציאות כשצה"ל ועמ ישראל רחוקימ מהמ. נתפ - אצלי ואצלנו, אבל היו גמ אחרימ. ה"משוגעימ". אלה שהמציאות לא בי לבלה אותמ מול הצורכ לחזור למקומות האלו. למי שעוד לא ראה את המיני דרה "תוכנית , כדאי 14 חומש" בערוצ לכמ להזדרז ולעשות זאת. מדובר בתיעוד מרתק על השילוב שבינ חזונ, עק שנות, אהבת הארצ ומ ירות נפש בני יונות החזרה לאורכ השנימ. שוב ושוב עלו בחורי ור בני ישיבת חומש, צעירימ ומשפחות להר הבודד הזה. חלקמ נפצעו, ואח רימ )כמו יהודה דימנט מנ הי"ד( שילמו בחייהמ, כמו בכל נ יונ היאחזות בארצ הקודש בתקומת ישראל. במשכ שנימ שמעתי על החלוצימ הללו עמ הרבה הערכה, ולבושתי אני יכול להגיד שגמ עמ הרבה ניתוק. צפונ השומרונ היה רחוק מליבי ומהאמונה שנוכל לחזור אליו. אבל בזכות המ ירות הרבה הזו, הרבה יעתא דשמיא והגורמימ הנכונימ על ההגה, הפכ החזונ למציאות, והפעמ הרגשתי שאני חייב להכיר את האירוע והאזור הזה. בשבועות האחרונימ נ עתי שוב ושוב מהר חברונ לצפונ השומרונ, בכל פעמ עמ בני משפחה אחרימ, כדי לחזות בנ הגדול שמתרחש לנגד עינינו. הנ יעה הראשונה הייתה מלוּוה בחששות מעטימ. הדרכ ה"רגילה" לחומש עוברת דרכ שבי שומרונ, והיציאה מגדר היישוב המ יבית הרגישה קצת כמו מעבר גבול. בדרכ חל פנו על פני שמות מוכרימ מימימ עברו כמו ב טיה ותחנת הרכבת המפור מת. כשהגענו לחומש, החיילימ בצומת הכ ני ה קיבלו אותנו בחיוכ גדול. לא עוד התחמקויות ומרדפי חתול ועכבר בינ שני צדדימ שהמ אותו צד. הפעמ עולימ בדרכ המלכ. את הכבישימ הישנימ וחלק מה רי ות חומש הישנה עוד אפשר לראות במקומ. אבל מה שצד את עיניי הוא מגדל המימ הכתומ המפור מ עמ הכיתוב "חומש תחילה" שעורר בי התרגשות. בהגיענו לגבעה הבאה, שעליה הוקמ חומש המתחדש באישור ממשלתי, הלב התר חב כפליימ מול הנופ המדהימ של עמקי צפונ השומרונ ורכ י הר גריזימ והר עיבל )שעליו אושרה הקמתו של יישוב נו פ(, כש באופק, בעומק השטח, נמצאת חוות שובה יש ראל שממנה יצא יהודה שרמנ הי"ד בדרכו האחרונה ומתוכה גאל יחד עמ בני משפחתו את קרקעות המרחב. מחומש ירדנו והמשכנו פנימה להמשכ הנ בעומק השומרונ. עב רנו דרכ ילת א דהר ופ נדקומיה, כשהפעמ הרא שונה שוב לוותה בחשש מ וימ. אבל כשזוכרימ מי בעלי הבית על הארצ הזו, החשש הולכ ומתפו גג, וגמ הכפריימ שרואימ את המוני היהודימ נו עימ בלב הכפרימ הללו מבינימ זאת. כעבור כמה דקות ראינו את מצודת שא נור הנישאת בגאונ. במשכ שנימ האויב היה מגיע אליה, אבל עתה יש ביבה קראוונימ, וילדימ רצימ, ומ שאיות פורקות ריהוט, וזרמ בלתי פו ק של אנשימ שבאימ לחזות בפלא. כשעומדימ במצודה ומשקיפימ אל הנופ, מרגישימ את הרוח החזקה של ההר הגבוה - ובעיקר את הרוח של האנשימ שבזכות פועלמ חזרנו למקומות האלו. בדרכ חזור, דרכ הכפרימ, החשש • כבר התפוגג לגמרי. חזרנו הביתה. במשך שנים שמעתי על החלוצים עם הערכה וגם ניתוק. צפון השומרון היה רחוק מליבי ומהאמונה שנוכל לחזור אליו. כעת, כשהחזון הפך למציאות, הרגשתי שאני חייב להכיר את האזור צילום: אביתר ליכטמן אביתר ליכטמן בשבילי הארץ 054-7728242 לתגובות בווטסאפ