שביעי

01.04.26 | ערב פסח תשפ"ו | 679 גיליון | 8 של המילואימ שלנו. גמ עכשיו, אני לא רואה את עצמי עוזבת ומפ יקה לשלמ להמ שכר דירה. המ יבינו אמ אחליט שכנ, אבל אני מ תכלת עליהמ ומתחזקת. אמ המ בחרו להישאר - קטונתי". משפחת אפריונ התגוררה בקידה. "הבת שלי משרתת בצ פונ, ויש לי עוד ילדה במדרשה שמ ושני ילדימ שלומדימ בגולנ, אז החלטנו לעשות 'שנת צפונ'", מפרטת חני. "שמענו שרבימ מה תושבימ לא חזרו למטולה, אז בחול המועד פ ח באנו, עשינו י בוב בתימ ונדלקנו. אנחנו מאמינימ שנישאר גמ אחרי השנה". ומה עמ משפחת ורד? "אנחנו הגענו בעקבות חברימ שעברו לק ריית שמונה", מ פרת חגית שעברה עמ אלעד מטירת יהודה. "אמרנו לע צמנו, אמ כבר בצפונ - אז במטולה באמת צריכימ אותנו. אנחנו משת דלות לא לקנות ברשתות הגדולות, אלא רק בע קימ מקומיימ - המ כולת, חנות הבשר, וכמובנ הפלאפל הקבוע". הכרתנ לפני? ידעתנ שיש עוד משפחות שמתכוונות להגיע איתכנ? חגית: "הגענו כל אחת בנפרד, ולא משפחות דתיות. 25 ידענו שמגיעות רוב האוכלו ייה לא חזרה למטולה, ולמעט משפחה אחת - כל החד שימ המ דתיימ. לאזור, שהוא חילוני במהותו, זה לא תמיד בא בטוב. היו מי שחששו מההגעה שלנו. במטולה גמ אינ קהילה במובנ שהציבור הדתי רגיל ומכיר. המ חברימ אחד של השני, אבל כמעט לא יוצאימ מהבית. להגיע למ קומ כזה, להכיר אנשימ וגמ לשבור מח ומימ ודעות קדומות שהיו לגבינו - זה צו השעה כרגע. לא באנו לכאנ כדי לפתוח תלמוד תורה". מרימ: "באנו כדי לחיות עמ חי לונימ בהגדרה של אחדות ישראל. אנחנו ביח ימ מק ימימ עמ משפחות דתיות, אבל חשוב לנו להשקיע גמ במערכות יח ימ עמ המקומיימ". כדוגמה לחברות הנרקמת עמ תוש בי מטולה, שלוש הנשימ מציינות את חג הפורימ, שחל כבר בתוכ המלחמה. "בדרכ כלל אנחנו רגילות לחגוג עמ המשפחה, אבל נשארנו בכוונה והז מנו משפחות", אומרת חני. "זו הייתה חגיגה עוצמתית ומשמעותית, ששומ דבר בשומ מקומ אחר לא ישתווה אליה". מרימ: "אחת הנשימ שחגגה איתנו, , כתבה לנו ב ופ שזו הייתה 85 בת הפעמ הראשונה בחייה שהיא חגגה את פורימ. מה יכול להיות יותר טוב מזה?". נו אותו בחשבונ כשהחלטנו לעבור לכאנ, אבל אנחנו אול אינ במטולה". הילדימ לא כוע ימ על ה י טואציה שהמ נקלעו לתוכה? מרימ: "אנחנו מדברות איתמ המונ שנימ 10 על המבט קדימה. בעוד המ יוכלו ל פר לחברימ ולמשפחות שלהמ על הימימ במטולה. אנחנו יוצרות להמ תחושת שייכות לאירוע ההי טורי והגדול הזה. המילימ האלה חודרות. כשילד מכינ נדוויצ' לילד שהוא לא מכיר לטיול משותפ, המ ר שלו זה שהוא שייכ. אנחנו מערבות אותמ כמה שיותר, כדי שהמ יהיו חלק מהשעה הגדולה הזו". חגית: "אנחנו הורימ רגועימ, והחו נ הזה עובר לילדימ. הבית רגוע, החיימ מתנהלימ כ דרמ". כ דרמ? כשיש עשרות אזעקות שניות להתמגנ? 0 עמ חגית: "בלילה כולמ ישנימ במקלט שיש לנו בבית. וביומ - הילדימ יוד עימ שברגע שנשמעת אזעקה, עוזבימ הכל. לא משנה מה עושימ. במרכז היה לי זמנ להכינ קפה אחרי ההת רעה, וכאנ אינ דבר כזה. בדרכ כלל בלילה כולם ישנים במקלט שיש לנו בבית. חגית: וביום - הילדים יודעים שברגע שנשמעת אזעקה, עוזבים הכל. לא משנה מה עושים. במרכז היה לי זמן להכין קפה אחרי ההתרעה, וכאן אין דבר כזה האזעקה מגיעה אחרי הבומ". חני: "יש דריכות כל הזמנ, אבל יצרנו שגרה בתוכ חו ר השגרה. היו זומימ בלימודימ, אנחנו עובדות, עו שות פעילויות בלתי פורמליות בתוכ המרחב המוגנ, יוצאות להליכות כושר בינ המקלטימ". המכולת, הפלאפל וחנות הבשר לכל אחת מהנ יפור שונה. משפ חת גולנ התגוררה עד לא מזמנ ברמת מגשימימ שברמת הגולנ. "במשכ שנתיימ בעלי אוהד היה בעזה, ורצה לעבור דווקא לעוטפ", מ פרת מרימ. "הוא הרגיש צורכ לצאת מהיישובימ הדתיימ ומאזור הנוחות שלנו, ולהת חבר לעמ ישראל. עבורי זה היה שינוי קיצוני, אז החלטנו לבדוק את מטולה. הגענו לביקור בקיצ, והכל היה נטוש לגמרי. ממש במקרה, שידוכ משמיימ, פגשנו את החקלאי משה וינשטיינ, שבנו עומר נהרג במלחמה. "הוא הראה לנו את הבית שהוא בנה עבור עומר, נגע בקירות ובכה. ירדנו במדרגות והחלטנו שנדליק אור בבית הזה. מבחינתנו, זה המשכ ישיר "חשוב לנו להשקיע ביחסים עם המקומיים". הכתבה ב"שביעי", חודש לפני המלחמה