שביעי

20.02.26 | ג' באדר תשפ"ו | 674 גיליון | 36 האמת דופקת בדלת כבר חודש אדר כאנ, והזמנ עובר כל ככ מהר שזה מפ חיד. מצמוצ אחד ויגיע פ ח, ועמ הרפ העינ באות חדשות טובות וגמ רעות. אני מנ ה להתרכז בככ שאינ רע יורד מהשמיימ, ומנ ה להיאחז בשמחה שלא תברח בינ הידיימ. היא חמקמקה, המ צחיקה הזאת. כל הזמנ מתחבאת מאחורי מח שבות קשוחות, דא גות, וככל שהחיימ נהיימ מורכבימ בבליל רעשי הרקע - זה נהיה קשה יותר לא ליפול לבור שחור. אני שמה לב שאני בחצי אוזנ על העו למ, לא רוצה להפעיל יותר מדי חושימ, מע דיפה להתכנ פנימה, לא להרגיש. יש יפור של רבי נחמנ מבר לב, "מעשה בשבעה קב צנימ", על זוג יתומימ שעומדימ להתחתנ לבד ביער, ומגיעימ כל מיני בעלי מומימ לברכ אותמ. חלק מהפואנטה הוא שדווקא אלו הח רימ המ אלו שחיימ את החיימ בצורה הטובה ביותר. הכל הפוכ בעולמ הזה. מה שנראה שווה ויקר - אינ לו באמת משמעות. מה שעלוב ופגומ - הוא המוצלח והש ווה. לפעמימ, כדי לא לכאוב, אני כו ע ת. באותו רגע זה מרגיש שיא הצדק, אבל תמיד ב ופ אני מבינה שהכע הוא לעולמ לא הפתרונ. החיימ מתנהלימ בלחצימ לצד שב ריריות. ההורימ שמזדקנימ, הילדימ שמתבגרימ, הרצונ לממש את עצמי, לעבוד על הזוגיות, להחזיק בית. כשאני מ תכלת על השנימ האחרונות, כמעט ,10 לא הייתה לנו שגרה. הבנ שלי, בנ לא חווה שנת לימודימ אחת מלאה. אינ פלא שקשה לו להחזיק ראש, ואני מודה שגמ לי. אני כמעט מייחלת שכבר יקרה משהו משמעותי כדי שאוכל לנשומ, להפ יק לרוצ במרוצ העכברימ, או שי חזרו כבר שבתות הקיצ, שלפחות א יימ לקרוא את ה פר. כתיבה יוצרת בתו אני מלמדת כנית לכיתות ה' בירושלימ. זה מדהימ ומזעזע איכ בכל שי עור, ככה באהלנ אהלנ, עולימ דיבורימ על מוות, מחבלימ ומלח מה. זה ממש חלק בלתי נפרד מהיומיומ של הילדימ האלה, ויש להמ משיכה לקרוא ולראות תכנימ קיצוניימ, כנ ראה כדי לעבד. הילדימ שלנו גדלימ בצל החרדה. הפו ט טראומה זורמת בדממ, וזה חלק בלתי נפרד מהאישיות, הרצונות והחלומות שלהמ. אני לא פ יכולוגית, אבל יודעת שזה נותנ את אותותיו. אלא שאמ מ תכ לימ על ההי טוריה של העמ היהודי, זו לא הפעמ הראשונה וכנ ראה גמ לא האחרונה שזה קורה לנו. אחרי החגיגה שהייתה לנו בחנוכה, בניצחונ האור על החושכ, בקרוב נח גוג את ההצלות כשבאו עלינו לכלותנו בפר ובמצרימ. השמיני טית שלי תצא בקרוב למ ע בפולינ, ואחרי ביקור במחנות ההשמדה תשיר במעגל עמ הרב והגי טרה ניגונימ של תקווה. מה שהיה הוא שיהיה, ונראה שאינ מה להיות מופת עימ מילדימ שגדלימ עמ מודעות למוות לצד החיימ. הגאולה האחרונה כבר פה. זה ברור לכל מי שמוכנ לה תכל. לא כולמ יצליחו להיגאל, אבל מי שבעניינ - בטח ייצא נשכר. עכשיו הזמנ לעשות את ה וויצ' במוח. עכשיו הזמנ לפקוח את העיניימ ולהיאחז חזק. עכשיו זאת המלחמה - על השפיות, הזהות, החיבור, השמחה. האמת • דופקת בדלת, לא תפתחו? אני מנסה להיאחז בשמחה, שלא תברח בין הידיים. כל הזמן מתחבאת מאחורי מחשבות קשוחות ודאגות. קשה לא ליפול לבור שחור. אני מעדיפה להתכנס פנימה, לא להרגיש sharonroter@gmail.com Shutterstock : איור שרו ן רוטר סוגרת שבת