שביעי

אין כאן הרבה דתיים, אז אמרתי להם: ’אם חסר לכם עשירי למניין בשבת, תקראו לי‘. עזבתי את העבודה במטע ובאתי לבית הכנסת. לא כי חזרתי בתשובה, אלא כי זו שכנות טובה התרומה השנייה, לדבריו, היא נפ שית וקהילתית. "אלה משפחות עמ ערכימ, עמ יהדות ועמ ציונות, והנ מגיעות למטולה שהייתה ריקה ובו כייה. ברגע שנכנ ת אוכלו ייה צעירה ואידיאלי טית - זה ממלא את השו רות. תחושת החו ר מורגשת פחות". אבל תמיד כשבא ציבור דתי, יש את אלו החוששימ מחינוכ לערכימ מ וימימ או מכפייה. "המ לא מפריעימ לי או לאחרימ. כל אחד חי לפי אמונתו. אני לא יודע מי אומר שהמ לא מקובלימ במטולה, אבל אני מכבד אותמ מאוד. המ נהד רימ, ומבחינתי - כנ ירבו". רובי לא עזב לגמרי את מטולה במהלכ המלחמה. כאיש צבא בעברו, ששימש בעבר כראש המטה של עוצבת הגליל, האוגדה המרחבית שאחראית על גבול לבנונ, הוא נשאר במושבה בחלק גדול מהזמנ ו ייע ליחידות צה”ל בלוגי טיקה, תיווכ ועניינימ אזרחיימ. ”הייתי פה עמ החיילימ והמפקדימ, איפה שהיה צריכ”. הוא ואשתו שבו הביתה פחות מי ממה לאחר חתימת ה כמ הפ קת האש. ”אמרנו לעצמנו: אמ לא נחזור עכשיו, אז מתי?”. אלא שהוא מתאר מציאות כואבת, לאור החזרה האיטית של התושבימ. ”זה שובר לב, אבל אני מאמינ שמטולה תתמלא מחדש במש פחות, בצעירימ ובאנשימ שבאימ לא רק לגור, אלא לבנות כאנ חיימ”. אתה לא מצטרפ לאלה שחוששימ משינוי אופיה של מטולה? "לא. יש פה דתיימ, מ ורתימ, חי לונימ וחילונימ מאמינימ, אבל אינ למושבה הגדרה רשמית כיישוב דתי או חילוני. אלו דברימ שיש רק בקיבו צימ, ואצלנו היישוב פתוח לכולמ. מה שכנ יש זו מושבה שחוזרת לאט לחיימ, והאוכלו ייה החדשה שבאה לכאנ היא ברכה גדולה בתוכ התהליכ הזה". משה ויינשטיינ, דור רביעי לחקלאי מטולה, מדבר על קליטת המשפחות הדתיות החד שות מתוכ חיבור אישי וכואב כאחד. אחת מהנ שכרה את בואו ותקראו לי’. והמ דופקימ בדלת, מבקשימ יפה. הייתי עוזב את העבו דה במטע, מחליפ בגדימ והולכ לבית הכנ ת. אני לוי, אז אני גמ עולה לתורה. לא כי חזרתי בתשובה, אלא כי זו שכנות טובה. אז אמ אני יכול לעזור, למה לא?”. ואתה מבינ את הפחד משינוי בצ ביונ של מטולה? ”יש כאלה שחוששימ. יש לנו קרו בי משפחה במושבה יבנאל, וראינו מה קרה שמ, משהו נורא. אבל כאנ אני רואה בעיקר אנשימ נורמטיבימ ונחמדימ שבאו לבנות חיימ מתוכ רצונ להשתלב”. משה מ פר על אחותו האלמנה, שגרה מוכ אליו ונעשתה חברה של אחת המשפחות החדשות: ”המ יותר ממשפחה. מכבדימ, עוזרימ, מביאימ מה שצריכ. זו חברות אמיתית, עמ המונ אכפתיות וחמימות. ובכל זאת, יש כאלו שיש להמ רתיעה מלאנ זה יגיע. כשדיברתי עמ ראש המועצה שלנו, דוד אזולאי, הוא יפר לי שהיה מקרה של כמה עשרות ילדימ ששיחקו במגרש הכדורגל, וכשבאה ילדה לשחק איתמ, כל הדתיימ עזבו והלכו הביתה. השאלה היא לאנ זה מוביל. ”מטולה היא קודמ כל מושבה חק לאית. אמנמ לא נשארו הרבה חק לאימ, אבל מי שנשאר עובד גמ בשב תות ובחגימ. זה לא עניינ של בחירה - השדה והמטע המ כמו תינוק. אתה לא משאיר תינוק לבד בשבת. היומ היחיד שאני לא במטעימ זה יומ הכיפורימ. כל עוד יש כבוד הדדי - זה מבורכ. אמ יתחילו להגיד לנו ’אל ת עו בשבת, אל תעבדו’, שמ זה יישבר”. גמ וגיית החינוכ מטרידה אותו. לדבריו, יש כיומ עשרות ילדימ מהמ שפחות החדשות, אבל המ לא לומדימ במטולה. ”המועצה מ יעה אותמ לקריית חצי מהתושבים עדיין לא חזרו באוקטובר. 8 מאז מטולה הדירה של בנו, עומר ז"ל, שנהרג מפגיעת מרגמה במטע שבו פעל יחד עמ ארבעה מעובדיו. ”ה פיקו לי חמש דקות כדי להתאהב במשפחה הזו”, אומר משה. ”הבעל הוא גנ אלופ, ששירת במילואימ במשכ שנתיימ בעזה. זו משפחה מדהימה וע רכית מאוד. הכי חשוב זה מי האנשימ שנכנ ימ לבית ואיזו רוח המ מביאימ איתמ. נוצר בינינו קשר הדוק, שמרגיש כמעט כמו משפחה. אנחנו לא שואלימ אחד את השני לאיזה זרמ אתה שייכ, אלא איכ אתה מתנהג”. עמ הזמנ מצא את עצמו משה, חי לוני שורשי, שותפ גמ לחיימ הדתיימ של שכניו. ”יש אצלנו שני בתי כנ ת ואינ הרבה דתיימ, אז אמרתי להמ: ’אמ ח ר לכמ עשירי למניינ בשבת, צילום: מיכאל גלעדי, 90 פלאש 90 צילום: אייל מרגולין, פלאש 30.01.26 | י"ב בשבט תשפ"ו | 671 גיליון | 10