שביעי

26.12.25 | ו' בטבת תשפ"ו | 666 גיליון | 8 ”הילדימ רגילימ לכיפת ברזל, אבל הרעש הזה היה שונה. שמענו ירי בר . RPG חוב שלנו, פיצוצי רימונימ וגמ הבנו שמשהו לא תקינ, אז דחפנו שו לחנ כבד, ח מנו את דלת הכני ה ונ כנ נו לממ”ד”. רגע לפני שנכנ ה למרחב המוגנ, ה פיקה עדיה להציצ מבעד לחלונ ונ דהמה מהמחזה שראתה: ”זה היה טנדר מלא במחבלימ. חשבנו שזאת חוליה אחת, ושמעונ עוד חשב ללכת לבית הכנ ת כי הוא גבאי וחזנ. אמרתי לו שאינ יכוי, ואנחנו לא יוצאימ לשומ מקומ”. לאחר שהתעדכנו דרכ הטלפונ הנייד במה שקורה בעיר, המ נתקלו במראות זוועה. ”ראינו מהחלונ גופות של נרצחימ ממש מתחת לבניינ שלנו והתחלנו לומר תהילימ. זו הייתה טראומה. כל הזמנ חשבנו איפה להח ביא את הילדימ”. כעבור יממה, עמ השתלטות כו חות הצבא וטיהור העיר ממחבלימ, משפחת הלוי עזבה את ביתה. תחילה לקריית גת, בהמשכ לדימונה ואילת, ולאחר כמה שבועות לגרעינ התורני בבית שאנ. ”החלטנו לעבור למקומ שיש בו קהילה, ושיכול לתת לנו ולילדימ מ גרת. הייתה לנו היכרות מוקדמת עמ הגרעינ, והאנשימ שמ ייעו לנו להתאקלמ, לטפל בעצמנו ובילדימ ולהתאפ ”. המציאות החדשה הייתה מאתג רת עבור בני המשפחה, והמ הרגישו עטופימ ואהובימ במקומ החדש - עד שחשבו להשתקע בו או לבחונ מקומות נו פימ. אולמ ככל שעבר הזמנ, הלב נדד והתגעגע דווקא למקומ שבו המ כמעט איבדו את חייהמ. ”היינו רחו קימ מהבית, בהיבט הפיזי, ויותר מזה - בהיבט הנפשי. חשבנו אמ נכונ לנו לחזור לשדרות, במיוחד כשבאזור עדיינ התחוללה מלחמה. אבל האידיאלימ שהובילו אותנו לשמ מלכתחילה, ואותו חיבור לקהילה ולבית הכנ ת ששמעונ היה בינ מקימיו, המ אלה שהכריעו. "הרגשנו שהלב שלנו נמצא בקהילת נווה אשכול. בהתחלה עשינו גיחות. לילה פה, יומ העצמאות שמ. חזרנו לנשומ את העיר, עד שבקיצ הקודמ, לפני כשנה וחצי, החלטנו לחזור. הילדימ מאוד דחפו לזה, וזמנ קצר לאחר שחזרנו הבטתי בשמעונ וראיתי את האור בפניו". "בחרנו לא להיכנע" (, מאמנת 39) שלומית לבנונ אישית, מנחת הורימ וקבוצות חבר תיות וחו נ, המתגוררת גמ היא בש דרות זה עשור וחצי, לא הייתה בביתה בזמנ הטבח. בתקופת הפינוי הכפוי היא חיה אצל הוריה במושב ניר גלימ ה מוכ לאשדוד, ואז גמ נולד ילדמ השביעי שלה ושל בעלה, א"ל א'. ברגע שניתנ האישור לשוב, כחצי שנה באוקטובר, המ החליטו לחזור 7 לאחר באופנ מיידי. "לא הייתה לנו התלבטות, כי אנח נו אוהבימ את העיר ומחוברימ אליה, לשכנימ ולקהילה", היא מבהירה. לבנונ נדרשה לאתגר מ וג שונה, מאחר שבעלה המשרת בקבע כמעט לא נכח בבית בזמנ המלחמה, ואת הליכ החזרה וההתאקלמות מחדש היא לקחה על עצמה - והצליחה בעזרת החיבור לבית הכנ ת האשכנזי החדש שבו משפחתה חברה. "אחת המשימות שלקחתי על עצמי זה להשתלב יותר בהובלת קהילה בית הכנ ת שלנו, על מנת לתרומ לתחו שת השייכות ולעזור לאנשימ בצומת המורכבת של המלחמה וההתמודדויות שהביאה איתה. עברנו השתלמויות רבות כדי לתת מענה בשעת הצורכ, הרמנו אירועימ כמו ערבי נשימ, היינו רחוקים מהבית, בהיבט הפיזי ויותר מזה - הנפשי. בהתחלה עשינו גיחות ונשמנו את העיר. לילה פה, יום העצמאות שם. אבל הילדים דחפו לזה, ופתאום ראיתי את האור בפניו של שמעון צילום: בנימין טאוב "כל הזמן חשבנו איפה להחביא את הילדים". משפחת הלוי "פתחנו מעל מעונות יום 40 למפונים". יניב צברי צילום: יח״צ