שביעי

03.10.25 | ערב סוכות תשפ"ו | 656 גיליון | 46 לכאוב. לנשום. לחיות איך מסכמים שנתיימ למלחמה? זו השאלה שעמדה בפניי כשניגשתי לכתוב את הטור הזה, והמ קנה הראשונה שלי הייתה שאי אפשר ל כמ משהו שאנחנו עדיינ בעיצומו. אי אפשר לה תכל לאחור כשכולנו עדיינ ב בבי מילואימ. כש בבקרימ ובלילות אנחנו עוד פוגשימ ב"הותר לפר ומ" ובשכול במ עגלי החיימ השונימ. ובכלל, איכ אפשר לעבד את התקופה הזו כשהכל עוד כל ככ טרי - ה יפורימ וה רטו נימ, והכאב והחורבנ? ואיכ אפשר בכלל לנ שומ מדי פעמ, כשא חינו נמקימ במנהרות המרצחימ בעזה ותמו נותיהמ מחזירות אותנו שנימ לאחור? 80 DNA משהו ב היהודי מונע מאיתנו לעצור את החיימ כש קשה. כשאדמ מאבד קרוב, ימי האבל הרא שונימ קשימ מנשוא, החיימ נעצרימ והאופק לא נראה - אבל התורה מצווה אותנו לקומ מה שבעה ולהמשיכ. לאט יותר, עמ מנהגי אבלות שעדיינ ניכרימ לשנה, 30 לעינ, אבל להמשיכ. ומה האדמ מצוּוה להמשיכ לחיות חיימ כמעט מלאימ, עמ אבלות שתופ ת מקומ צנוע יותר ומאפשרת לחיות לצד הכאב. אלה לא תמ הלכות כתובות, אלא הלכות חיימ שמלוות את היהודימ לאורכ כל השנימ. את המשפחה היוצאת ממצרימ חבולה ופצועה, והופכת לעמ דווקא מתוכ המשבר. את דוד המלכ ופמלייתו, שנשיהמ וילדיהמ נשבימ בצקלג ועירמ עולה באש, ומתוכ הבכי מתחזקימ ומוצאימ כוחות לה כות באויב ולהחזיר את בני משפחותיהמ. זה יפורו של העמ היהודי שעובר פוגרמימ, מ עות צלב ופרעות בכל הגלויות, והשיא - בשואה הנוראה שרי קה אותו והייתה יכולה להיות ופ ה יפור שלו. אבל העמ הזה קמ מה כבשנימ והצליח, בניגוד לכל היגיונ, להפוכ את האפר לפאר ולהקימ מדינה. יפור העמ הוא היכולת לנהל מדי נה אחרי מלחמת העצמאות, שגבתה אלפי הרוגימ, מאות שבויימ ויישובימ רבימ שנחרבו לחלוטינ. יפור העמ הוא היכולת לעבור את מלחמות יני וששת הימימ, ולנהל שגרת חיימ בזמנ מלח מת ההתשה. יפור העמ הוא היכולת להתאושש מהמכה הנוראית במ לחמת יומ הכיפורימ, והכאבימ שיבואו בה משכ במלחמות לבנונ, בעזה ובאינתיפאדות. הזדמנויות רבות כל ככ היו לעמ הזה לה תר ק לתוכ האבל, אבל בכל פעמ מחדש - בבחירה מודעת מצד אחד, ואינ טנקטיבית מצד שני - בחרנו לקומ ולחיות; לא מתוכ הת כחשות לכאב או הת עלמות ממנו. זו בחירה לזכור, ולהפוכ את הזי כרונ לכוח מניע. כשאני מתלבט איכ אפשר לנשומ אחרי שנ תיימ מלאות בטלטלות ובכאב, אני יודע שהכ לימ כבר טמונימ אצלנו. יותר משאנחנו יכולימ או לא יכולימ לנשומ, אנחנו מצוּוימ לחיות. לחיות לזכר אלפי ההרוגימ והנרצחימ, לזכר הגיבורימ שנכנ ו לקו האש כדי להציל אחרימ שיחיו במקוממ, למענ המשפחות השכו לות והפצועימ שחיימ את המחיר באופנ יומיומי. לחיות כדי להחזיק את משפחות החטופימ, שבאמת לא נושמות כבר שנתיימ. מטלטלות. לצד עברנו שנתיים הכאב חווינו גמ ני ימ גדולימ. הפלה של אויבינו בזה אחר זה בצורה ובמהירות שלא יכולנו לדמיינ בשומ מציאות אחרת. הגעה למרחבי ארצ ישראל שלא יכולנו לראות איכ נגיע אליהמ בטווח הנראה לעינ. הישגימ בלתי נתפ ימ. והכאב והחיימ משמשימ אצלנו בערבו ביא. אבל בשורה התחתונה הציווי ברור, • ו טיקר מאבנ יזעק: "ובחרת בחיימ". איך אפשר לנשום אחרי שנתיים מלאות בטלטלות ובכאב? אנחנו מצוּוים לחיות לזכר הנרצחים והגיבורים שהצילו חיים, ולמען הפצועים, המשפחות השכולות והחטופים אביתר ליכטמן בשבילי הארץ 054-7728242 לתגובות בווטסאפ 90 צילום: צפריר אבייב, פלאש