שביעי

צילום: אוריאל אבן ספיר כשלוחמי הימ"מ החזירו לי את חיי הם נתנו לי משימה: לכולם להעניק תקווה ארוחות השקשוקה שהלכו ונעלמו, השיחות עם המחבל על כדורגל ופוליטיקה, מבצע החילוץ ההרואי - והחיים כאדם לא התייאש לואיס הר • חופשי בזמן השבי )"אפילו בעזה לא מחקו לי את החיוך"( והחליט לחזור הביתה לקיבוץ אורים )"צריך להתגבר על הפחד"(, אבל מודה: "אני אדם אחר" אלון פרל ל קראת יומ השיחה עמ לואי הר (, הוא מ פר לי על עלייתו 72) שנימ. "הגעתי 54 מארגנטינה לפני שהלכ אחרי 18 לכאנ לבד, ילד בנ האידיאלימ שלו. אני לא מצטער על זה לרגע. לא הייתי משנה כלומ. זה מה שהייתי צריכ לעשות. "כל החיימ חלמתי להגיע לקיבוצ בישראל, וכשבאתי פשוט התחלתי לחיות את החיימ האמיתיימ - התגיי תי, נלחמתי במלחמת יומ הכיפורימ, התחתנתי, נולדו לי ארבעה ילדימ, הגעתי לקיבוצ אורימ, התגרשתי, הכרתי את שנימ". 24 קלרה ואני איתה אני מקשיב למילימ שלו, שומע במבטא המתגלגל את קורות חייו, ולאט לאט זה מכה בי. לואי לא נותנ לאירועי השנתיימ האח רונות להגדיר אותו; אמ שואלימ אותו, הרבה לפני שהוא שורד שבי - הוא קודמ כל קיבוצ ניק, ציוני, ישראלי, ארגנטינאי. "אפילו בעזה לא הצליחו למחוק לי את החיוכ. אני לא אבכה בפינה על מה שקרה. זה הדבר האחרונ שהייתי רוצה. אני ממשיכ עמ התקווה". את השיחה הזו אנחנו מקיימימ כשהוא בד רכו לביתו באורימ. כנ, למרות מה שקרה, 03.10.25 | ערב סוכות תשפ"ו | 656 גיליון | 10