שביעי

"השובימ אמרו לנו שהממשלה ויתרה עלינו. בהתחלה לא האמנּו, אבל הזמנ עובר ונשארנו שמ. יש תחושה מאוד קשה ששכחו אותכ". ובתוכ כל זה, משהו מחזיק אתכמ? ”מה שמחזיק זה בעיקר הגעגועימ למשפחה. הרגשתי שאני חייב להיות חזק בשביל אשתי והבנות. מה שכנ, האמונה שלי מאוד התחזקה שמ. בכל יומ שישי היינו עושימ קידוש על מימ. אלקנה ובר הובילו את זה, ואני רציתי מאוד ללמוד. היינו שרימ ’שלומ עלי כמ' ו'אשת חיל', מקדשימ, מברכימ המוציא. במוצאי שבת עשינו הבדלה. בכל פעמ שהיינו הולכימ להביא אוכל, היינו אומרימ שיר המעלות ומתפללימ שייתנו לנו עוד רבע פיתה”. איכ דווקא בשבי, כשאתה מרגיש שהופקרת, האמונה התחזקה? ”יש הרבה חשבונ נפש. אתה מבינ שהדבר הכי חשוב בחיימ זה המשפחה. הרבה פעמימ בשגרה אנחנו שוכחימ את זה. מדי יומ הייתי מתפלל להשמ ומבקש הזדמנות שנייה לתקנ, להיות אבא טוב יותר, אח טוב יותר, בנ טוב יותר”. המחבלים פיתחו כרס אלא שהזמנ עבר והתנאימ המשיכו להידרדר. לאחר מבצע ארנונ שבו חו לצו ארבעה חטופימ, הצטרפו למנהרה גמ מק ימ הרקינ, יו פ חיימ אוחנה ושגב כלפונ. ”הכל הפכ להיות צפופ יותר. הריח של הצרכימ היה נורא, והכמות של האוכל נשארה זהה”. אחד הרגעימ ששברו את אוהד היה למלחמה, כשהשובימ 270 ביומ ה נכנ ו למנהרה והתחילו להרביצ לח טופימ. על אוהד המ פ חו בגלל גילו. ”המ אמרו שאיתמר בנ גביר נכנ לשדה תימנ והיכה א ירימ, ובגללו גמ אנחנו צריכימ לקבל מכות. למח רת זה קרה שוב, וביומ השלישי כבר לא יכולתי לראות את זה, אז ניגשתי למפקד בוכה וביקשתי שיפ יקו. ”הרגשתי כמו אבא של החטופימ הצעירימ שאיתי. גמ המ נורא דאגו לי, לא נתנו לי לחפור בורות וחששו מאיבוד המשקל שלי. צריכ להבינ שגמ את הפיתה שקיבלנו, לא היינו אוכלימ בשלמותה. שמרנו חלקימ ממנה למחרת, כי לא ידענו מה יהיה”. יצא לכמ לראות טלוויזיה? ”באיזשהו שלב כנ, וראינו המונימ שיוצאימ לכיכרות ונלחמימ עבורנו. אמרנו לעצמנו שבשביל העמ הזה אנ חנו חוזרימ. זה מה שהחזיק אותנו. אמ לא המ - מזמנ היינו מתימ מייאוש”. איכ היה הקשר ביניכמ? ”היינו שישה גברימ, אז יש גמ ת לבט. שיחקנו קלפימ, השתדלנו לש מור על המורל. אמ מישהו נכנ לדי כאונ, כולמ תמכו בו. מה שכנ, היינו רעבימ ועצבנימ, ולפעמימ היה צריכ למצוא פתרונות איכ מכילימ אחד את השני, שנישאר גוש אחד. ”בכל פעמ שע קה נפלה, נפלנו גמ אנחנו, וגמ הורידו לנו את האוכל. ראינו שהמחבלימ מפתחימ כר , ולנו המ אומרימ שאינ אוכל במעברימ”. בינואר האחרונ נחתמה ע קה, וששת החטופימ הבינו שאוהד צפוי להשתחרר. ”התחבקנו, בכינו, וכל אחד מהמ נתנ לי מ ר להעביר למש פחה. עברתי למנהרה אחרת, שמ פג שתי את אלי שרעבי ואור לוי. במשכ שלושה ימימ לקחו אותנו למקומות בעזה, צילמו, הפשיטו. לא הבנו מה בדיוק קורה, אבל הבנו שכנראה אנ חנו משתחררימ”. יומ השחרור של שלושתמ צרוב היטב בתודעה הישראלית; אמ עד אז אפשר היה להתכחש למצב החטופימ, מראה גופמ הכחוש לא הותיר מקומ ל פק. ”זה היה יומ קשה מאוד. טי לטלו אותנו ממקומ למקומ. עלינו לבמה ואמרו לנו מה להגיד. אנחנו רואימ את אנשי הצלב האדומ, ואנחנו עדיינ בידי החמא , חוששימ שברגע אחד המ יתחרטו”. ואז הועברתמ לידי הצלב האדומ. ”כנ. הדבר הראשונ שאמרתי לבחו ימימ? 491 רה שמ היה איפה הייתמ אנשימ פה נרקבימ במנהרות, למה לא באתמ? למה לא התעקשתמ לראות אמ אני חי? היא הייתה המומה”. ועיכלת שה יוט הזה נגמר? ”זה נגמר, אבל לא ידעתי לאנ אני חוזר. מה עמ הבנות? עמ חברי בארי? היו המונ ימני שאלה. זה כמו בנ אדמ שהיה בבקבוק אטומ, וכל העולמ המשיכ להתקדמ. אבל היה גמ אושר עילאי ששרדתי. ”לפגוש את רז והבנות היה מטורפ. ביקשתי את זה כל הזמנ מאלוקימ, והוא נתנ לי. זה הרבה יותר מחלומ שהתגשמ. זה כאילו המשיח הגיע”. באחד ה רטונימ שפיר מ חמא נראו אלקנה ויו פ חיימ, כשהמ פו נימ בדבריהמ ישירות לאוהד. ”תדבר, היית פה איתנו, ת ביר להמ כמה קשה לי”, זעק אלקנה. מה עבר עליכ כשראית את ה רטונ הזה? ”אני רואה שני שבויימ שנמצאו יומ בשבי, ולמי המ 600 אז יותר מ פונימ? לא יר שהיה יחד איתמ. לא לראש הממשלה ולא לאפ אחד. כלומ לא עזר להמ. ראיתי את הייאוש שהמ נמצאימ בו, וזה פשוט שיגע אותי. זה לא מגיע לשומ אזרח במדינה, ואני לא מוכנ לקבל את זה. זה לא קשור לפוליטיקה, זה קשור למו ר ולערכימ. ”כשהייתי שמ למטה, חשבתי שאולי אנשימ לא יודעימ מה קורה. אבל עכשיו כולמ יודעימ. איכ אפשר • לתת לזה לקרות עוד שנייה אחת?”. הדבר הראשון שאמרתי לבחורה מהצלב האדום אנשים נרקבים ימים? 491 היה: איפה הייתם למה לא התעקשתם במנהרות, למה לא באתם? לראות אם אני חי? היא הייתה המומה 90 צילום: פלאש "חששנו שברגע אחד הם יתחרטו". רגעי השחרור מידי חמאס 11 | 05.09.25 | י"ב באלול תשפ"ה | 652 גיליון