שביעי

01.08.25 | ז' באב תשפ"ה | 647 גיליון | 8 קריעה, שברים, תרועה גדולה מהבית, אבל כל דפי לא גורשתי קה בדלת גרמה לבתי טליה לרוצ אליה עמ תקווה בעניימ ושאלה על השפתיימ, "אבא?", בציפייה שהדלת תיפתח והוא ייכנ . בכל פעמ הייתה מתאכזבת מחדש. כאב אכזבתה רי ק אותי, ולכנ עברתי לגור במקומ חדש. בחרתי בעיר מודיעינ, כדי להישאר עשר דקות נ יעה מהורימ של אש קודש וחצי שעה מבית העלמינ שבו נקבר. לכנ, לאירוע העקירה הגעתי כבר עמ נפש חבולה ופצועה. האובדנ האישי מטרור, חמש שנימ קודמ לכנ, עוד הלמ בי בעוצמה. אלו חמש שנימ שבהנ השתנתה השקפתי על העולמ מנ הקצה אל הקצה, ובמהלכנ ניהלתי שיח שבור עמ בורא עולמ. מצד אחד זעקתי את שאבד לי, ומצד שני בי רכתי על הטוב שנשאר. ככה זה כשגד לימ בבית שמעלה על נ את מידת הכרת הטוב, ולכנ לא נאבקתי ברגש הזה. עד הגירוש עוד ני יתי להבינ את המ שמעיות הנגזרות מאובדנ התמימות שח וויתי. אחת מהנ הייתה היעדר אמונ מו חלט בהנהגה הפוליטית, שהייתה אדישה לכאבי והמשיכה לשאת ולתת עמ רוצחי האיש שלי ולהציע להמ מתנות מפליגות מתוכ עיוורונ, יוהרה וקהות לב של מי שהובילו אז את המדינה. אפילו אני, למודת האכזבות, לא הייתי מוכנה לאטימות הלב ב דר הגודל שהופנתה למגורשי גוש קטיפ. לא הייתי מוכנה לצהלות הפוליטיקאימ ולשמחה לאיד של חלקימ בציבור, שבהמ אנשי תרבות שלימימ התגלו כפוליטיקאימ. אלה שמרחו את הגיגיהמ נטולי החמלה על גבי עמודימ שלמימ בתקשורת מונוליטית. לא הייתי מוכנה לאלימות שליוותה את המהלכ הזה, לרמי ת זכויות האדמ. לא הייתי מוכנה לנערות שנזרקות למא ר בלי שהוריהנ יוכלו ל ייע, בלי האפשרות להיוועצ עמ עורכ דינ וללא מערכת משפט לצידנ. משבר אמונ קולו אלי. בחמש השנימ שקדמו להתנתקות, הדמ עות אצלי זלגו מעצמנ. אמ חשבתי שכבר יבשו הבארות, בא הגירוש והעלה אותנ על גדותיהנ. בכיתי נהרות. העלבונ הישנ צפ ועלה, ואיתו הזעמ על מחדלימ לאומיימ שמהשלכותיהמ הזהרנו בזמנ אמת ואת תוצאותיהמ אנחנו משלמימ בבשרנו, וב שנתיימ האחרונות ביתר שאת. חו ר האונימ של המגורשימ קרע את לבי, ותחושת העלבונ ניכרה על פניהמ. האנשימ הטובימ הללו, שהפריכו את הש ממה, יצרו יש מאינ והקימו גנ עדנ בלב הגיהינומ, עברו מ כת התעללות והשפ לה שצרובה בהמ עד היומ. בימימ ההמ, ההנהגה הפוליטית הובילה מתוכ מניעימ לא ענייניימ מהלכ שהיה מנותק מכל היגיונ ומכל התחייבות קודמת של ראש הממשלה אריאל שרונ. ההוגנות אבדה מנ המרחב הפוליטי והתקשורתי כאחד. על הימימ ההמ תמיד המחשבות 7 מעלות בי עצבות גדולה, אבל מאז באוקטובר היא מתערבבת בבליל של עצ בות תהומית בלתי נגמרת. הקלות הבלתי נ בלת שבה הובילו מהלכימ לאומיימ מו הדמעות שלי זלגו מעצמן. אם חשבתי שכבר יבשו הבארות, בא הגירוש והעלה אותן על גדותיהן. בכיתי נהרות. העלבון הישן צף ועלה, ואיתו הזעם פקרימ לטרגדיות אישיות ולאומיות, במ ווה של קריצת עינ ישראבלופית, אינה מתקבלת. הזילות בחיי אדמ, בלי להידרש לדינ וחשבונ, אינה יכולה להימשכ עוד. אנחנו נמצאימ בימימ של גירוד ופ תיחת פצעימ לשמ ריפוי אמיתי. יש בימימ הללו מאבק, צער וכאב, אכ יש בהמ גמ בירור, בהירות מו רית וה רת מ יכות. מהלכימ משפטיימ שהתנהלו אז במחשכימ יוצאימ לאור השמש המחטא. אנו ימ שאולצו לקיימ אג'נדות שבהנ לא החזיקו ולדקלמ אמירות שבהנ לא האמינו - מרימימ ראש. עמ ישראל חייב להעמיק בזהות היהודית, ולחזק את הגאווה הציונית כדי לנטוע מחדש את נצח ישראל. השיבנו • השמ אליכ... חדש ימינו כקדמ. inbal.ratz.gilmore@gmail.com מראות ההרס בנחל עוז ימים ספורים באוקטובר. קשר ישיר לגירוש 7 אחרי 90 צילום: יונתן סינדל, פלאש ענבל רץ־גילמור עומדת בשער