שביעי

37 | 01.08.25 | ז' באב תשפ"ה | 647 גיליון את הבית, אבל לא את הדרכ”. כאב לשמונה וכאיש חינוכ, לוי (, נשיא המכללה האקדמית שאננ 70) בחיפה להכשרת אנשי הוראה, עו ק כמעט לאורכ כל שיחתנו בחינוכ: ”הילדימ חוו משבר שקשה לאחות. המ גדלו על ערכימ של אהבת הארצ, נתינה והקרבה, ופתאומ המדינה היא זו שמגרשת אותמ מהבית. זה דק אצלמ את האמונ”. שנימ אחרי, חו ר האמונ הזה 20 עדיינ מורגש? ”אנחנו מגיעימ ממגזר ששומר על נאמנות לממלכה ולמו דותיה, גמ בתקופות של שבר. כאלה אנחנו. ברור שעמ הודעת ממשלת שרונ שעומדימ לעקור אותנו שאלנו מדוע, במה חטאנו. הרי הגענו ליישובימ ממקומ של תורה, אמונה ואהבת ישראל. אז על מה ולמה? כשמערכת הצדק מא שרת עוול, וכשמערכת החינוכ שות קת - נוצר ניכור. זה תהליכ מ וכנ”. טראומת גוש קטיפ חילחלה לכל שדרות החברה בישראל? 7 ”חלקית מאוד, גמ אחרי באוקטובר. אולי היומ מרגישימ יותר פתיחות בשיח, אפילו מצד אנשי שמאל רדיקלימ, אבל ב ופ אינ הכרה לאומית, אינ טק י זיכרונ, אינ לימוד בבתי ה פר. המדינה מתביישת לה תכל במראה. זהו עוול כפול - גמ גירוש וגמ מחיקה של הזיכרונ”. ”האמון במדינה נפגע” פרופ' לוי, שמתגורר כיומ בניצנ כמו רבימ מחברי הקהילה שגורשה יחד איתו, יי ד את מכללת חמדת הד רומ בשדות נגב. נראה שההתנתקות השפיעה על הקריירה האקדמית שלו יותר מכל אירוע אחר בחייו. ”לא הגירוש עצמו שינה אותי, כמו השבר של התלמידימ”, הוא מבהיר. ”מהות השליחות התחדדה, והבנתי שחייבימ להכני עומק רוחני למע רכת. זו משנת חינוכ שלמה, ששמה במרכז את הקשר האנושי שבינ המו רה לתלמיד. המורה צריכ להיות לפני הכל דמות חינוכית, רגישה, ערכית ומקצועית. לפני כל היבט פדגוגי, הבנתי שמורה צריכ להיות עוגנ עבור תלמידימ שחווימ אתגרימ אישיימ ולאומיימ”. איזה מחיר נפשי שילמו ילדי גוש קטיפ? ”אלה בני נוער שחוו פגיעה באמונ המדינה. לא עניינו אותמ מבחנימ או בגרויות, המ רק רצו שמישהו יכיר בכאב שלהמ. הכרה היא הצעד הרא שונ לריפוי. בשנימ שלאחר הגירוש ראיתי בני נוער חדורי ערכימ ואמו נה, שקר ו לתוכ עולמות של שתיקה, ניתוק ונשירה. אני לא יכול להאשימ אותמ. רבימ מהמ לא מצאו מענה במערכת הפורמלית. שיעורי אזרחות הפכו ל י מאות חלולות עבורמ”. כשקוראימ את דבריו של לוי, קשה להאמינ שאדמ כה ערכי וחדור מטרה יטיל בהמשכ את הפצצה הבאה: ”הנכ דימ לא רוצימ לשמוע על חזרה לגוש”. למה? ”המ חוששימ שאמ נחזור, יגרשו אותנו שוב. המדינה איבדה את מעמדה כהורה דואג. קשה להמ להאמינ שמי שהו ישמור עליהמ. המ מאמינימ בה תיישבות מחודשת בעזה, אבל מדגישימ שגמ אמ תיפתח אפשרות כזאת - המ לא יעשו זאת. גמ אנשי ימינ מובהקימ כמו אריאל שרונ יכולימ תחת לחצ בי נלאומי להוביל לגירוש נו פ”. הדיבורימ על חזרה להתיישבות ישראלית בעזה ריאליימ בעיניכ? "אני מאמינ בזכותנו ההי טורית ליישב מחדש את עזה, ויודע גמ שאינ דרכ אחרת שתאפשר לאלפי משפ חות בעוטפ לחיות ללא חרדה ו יכונ תמידי. זה לא יקרה מחר בבוקר, אבל השיח משתנה והתודעה מתחדדת. אנשימ מבינימ שזה לא רק עניינ של ביטחונ, אלא של צדק. אני מאמינ שנחזור בעוז ובתבונה, ונבנה טוב ועמוק יותר". יש מי שמצדיקימ עד היומ את אולי היום מרגישים יותר פתיחות בשיח, אבל בסוף אין הכרה לאומית, אין טקסי זיכרון, אין לימוד בבתי הספר. המדינה מתביישת להסתכל במראה. זהו עוול כפול - גם גירוש וגם מחיקה של הזיכרון משפחת לוי בימים יפים יותר בנווה דקלים .2005 ביצוע ההתנתקות ב "כשאני שומע מרואיינימ שנמנו עמ אדריכלי הגירוש, כמו דב ויי גל וגלעד שרונ, שממשיכימ לדבוק בעמדה שזו הייתה החלטה מדינית נכונה, וכשאני שומע פוליטיקאימ בכירימ בהווה ולשעבר שעדיינ מתע קשימ על פתרונ שתי המדינות כאילו לא אירע דבר, אני שואל אותמ רק שאלה אחת: מה עוד צריכ לקרות כדי שתתעוררו מהזיות השלומ שלכמ? ”לצערי, חלק הארי מהמטכ”ל הנו כחי שבוי גמ הוא בקונ פציה הישנה, ומ רב בתוקפ לכל עמדה שמצדדת בהתיישבות מחודשת בעזה. אני תוהה אמ יכול לקרות משהו שיגרומ לאותמ גורמימ להתעורר מאותנ אשליות, אבל השטח מדבר בעד עצמו והאמת ההי טורית תחלחל, גמ אמ באיחור”. מה היית אומר היומ למקבלי ההחלטות ולציבור שלא השתכנע? "תקשיבו לרבבות שלא שתקו אז, ולא ישתקו גמ בעתיד. הובלתמ מהלכ ללא רגישות וללא אחריות. כעת זו ההזדמנות שלכמ לתקנ, להחזיר את האמונ ולהנהיג באמת, מתוכ ערכימ ולא מתוכ פחד. גוש קטיפ היה יצי רה נפלאה של ציונות, אמונה והת חדשות. השליחות הזו ממשיכה, וגמ אמ החריבו את הבתימ - לא יוכלו • להחריב לעולמ את הרוח שלנו".