שביעי

< "אני שייך לעם ישראל". החוברת להנצחתו של דביר "המתנה שלנו". סמל דביר לישה ז"ל, כחייל וקודם לכן בילדותו הירי לעבר הצירימ, אבל הייתה תחו שה חזקה של השגחה פרטית, שהשמ שומר עלינו". 2002־ ב חבקו ני נ ונאוה את דביר, שה צטרפ לשתי אחיותיו הגדולות וגדל לתוכ מציאות שבה חרבה של המ דינה הונפה מעל צוואר ההתיישבות. "יש תמונה של דביר נוטע שתילימ באירוע שהתקיימ לפני הגירוש. רצינו להראות שאנחנו לא מתייאשימ. אני לא יודע מה הוא זכר מהגוש, אולי את הדיונות", מ פר ני נ. ההתנתקות התקדמה במהירות, ונאוה נזכרת במראות כואבימ במיוחד שקיבלו תפנית מצמררת בראי ההי טוריה. "בכל יציאה מהגוש ראינו קיבוצניקימ מהיישובימ ה מוכימ, אז עוד לא קראו לזה עוטפ עזה, עמ שלטימ שמכנימ אותנו 'מכשול לש לומ' וקוראימ לנו 'לחזור הביתה'. "חשבתי לעצמי איכ המ לא מבי נימ שאנחנו כאנ כדי שהמלחמה לא תגיע אליהמ, ושאנחנו בעצמ שומרימ עליהמ. בהתחלה חשבנו שזאת בדיחה. אבי ההתיישבות, אריק שרונ, יפנה אותנו מהבתימ שהוא בעצמו בנה לנו כשר השיכונ? מהר מאוד הבנו שלא מדובר בבדיחה, אלא בטרגדיה". כשכוחות צה"ל, הפעמ לבושימ בשחור ולא בצבעי החאקי הרגילימ, נכנ ו ליישובימ כדי לפנות את מש פחת לישה, ני ו נאוה וני נ לדבר ללב החיילימ. "היה להמ מבט אטומ ומנותק", מ פר אב המשפחה. "ביק שנו מהמ שיביטו לנו בעיניימ ושיד ברו איתנו, אבל המ לא ענו. שאלתי את אחד המפקדימ אמ הוא היה מפנה את אחיו מביתו, ככה בלי לשאול שאלות, והוא רק ביקש ממני לא לה קשות עליו. "לא היה עמ מי לדבר. כאב לי על חילול השמ הגדול זה. קיבלנו מתנה מהקדוש ברוכ הוא, ופשוט גילגלנו אותה לכל הרוחות. ממש בכיתי". משפחת לישה - זוג הורימ וארבעה ילדימ - הועלתה לאוטובו ויצאה בפעמ האחרונה מהמקומ שהיה ביתה. "חשתי בדידות ולא הבנתי איכ העו למ ממשיכ להתנהל כרגיל", אומרת נאוה. "הרגשתי שהמדינה בגדה בתו שבימ שהיא שלחה לגור שמ, ועושה מעשה שבוודאות י כנ אותה בעתיד". ני נ ונאוה בנו מחדש את ביתמ בניצנ, ולארבעת ילדיהמ הצטרפו ארבעה נו פימ. "דביר, שלמד בי שיבת ישיבת עוז ואמונה בתל אביב, התחיל לדבר על גיו לגולני. ולי עלו מחשבות אחרות. אמרתי לו: המדינה שלנו עוד לא החליטה לנצח ומ כ נת לשווא את חיילינו, אולי תשקול ללכת למקומות שישפיעו יותר על "דביר היה ילד וחכמ ו קרנ, שרצה לבלוע את העולמ. ילד מתוק ומבורכ, מוכשר בהרבה מאוד תחומימ. קיבלנו 21 מתנה, אבל לא ידענו שהיא רק ל שנימ", משתפת נאוה. בעלה ני נ מו יפ זיכרונ מצמרר: הוא הביא הביתה חוברת 12 "בגיל שצייר וכתב לבדו, ובה שלושה נו שאימ מפרשת השבוע שאותמ הפכ לידיעות חדשותיות. נאוה הציעה לו ליצור דברימ דומימ בפרשות נו פות, ולעשות מזה מזכרת לבר המצווה. בדיעבד הבנו שהוא למעשה הנציח את עצמו". ניסן ( גדל בראשונ לציונ, 51) ( נולדה בנתניה 49) ונאוה ובהמשכ עברה עמ משפחתה לבית , כשנה וחצי לאחר שני 1998 אל. ב שאו, כשהוא עדיינ אברכ והיא אשת חינוכ בהריונ מתקדמ, המ חיפשו מקומ מגורימ בעל משמעות והגיעו בטרמפימ לגוש קטיפ. הוא השתלב במהירות בישיבת תורת החיימ שבנווה דקלימ ולאחר מכנ בכולל בכפר דרומ, והיא מצאה את מקומה במו דות חינוכ שו נימ באזור. "ראינו בגוש התגשמות נבואית", נזכר ני נ. "בכני ה לנווה דקלימ היו אי תנועה ופרחימ צבעו ניימ שפרחו בתוכ חול ימ. זה בלתי נתפ . גרנו בינ חקלאימ ואנשי אמונה עמ עינ טובה, שחיו חיימ שלווימ ור גועימ עמ ביטחונ גדול בהשמ. לא כל התושבימ היו דתיימ, אבל היה להמ חיבור וכבוד לתורה. זו הייתה חוויה מרוממת". כשנתיימ לאחר הגעתמ ליישוב, פרצה האינתיפאדה השנייה, "ופתאומ החלו לנחות עלינו פצצות מרגמה", משתפת נאוה. "בהתחלה לא היו הת רעות. הבנו שירו עלינו רק בהישמע הפיצוצ. החלק המפחיד היה דווקא הנ יעות, בגלל עד מוצאי שבת לא ידענו ולא חשדנו בכלום. קיבלתי מבית החולים הודעה לקונית שמיועדת כנראה למי שמגיע למיון. חשבנו שדביר בטח נפצע, אז נסענו לשם. לא מצאנו אותו. כשהצוותים התחמקו, הבנו המחיר הכבד < צילומים: באדיבות המשפחה 01.08.25 | ז' באב תשפ"ה | 647 גיליון | 32