שביעי

אותנו. אחרי ש בא נרצח, בתא הח ליטה לבוא לגור איתנו. היא ניצולת שואה, וזה נתנ קצת פרופורציות”. ואז הגיע הגירוש. ”נצרימ היה היישוב האחרונ שפונה, ואיכשהו נוצר בלבול ולא הגיעו לפנות את המשפחה שלנו. ב ופו של דבר קי בלנו אישור להישאר עד הבוקר למחרת. למעשה, באופנ רשמי, היינו המשפחה האחרונה שפונתה מהיישוב האחרונ. עד היומ אני לא יכול לה ביר כמה זה טילטל אותי. ב ופ, זה לא געגוע לבית שהיה ואיננו, אלא הרבה יותר”. בבוקר השבת השחורה יצא יאיר להילחמ יחד עמ חבריו לכיתת הכו ננות של כרמ שלומ מול מאות מח בלי חמא שפשטו על הקיבוצ. אחרי פצע RPG שעות של לחימה, טיל אותו קשות בידיו. ”אני נמצא ב ופ השיקומ, וברוכ השמ אנחנו עמ הפ נימ קדימה”. וכשיאיר אומר עמ הפ נימ קדימה, הוא לגמרי מתכוונ לזה; בשבוע שעבר, אחרי שנה ותשעה חודשימ, הוא ומשפחתו שבו להתגו רר בביתמ שבקיבוצ, לאחר ששיפצו והרחיבו אותו. מוזר לראות את חבריכ נלחמימ היומ במקומ שבו גדלת? ”אחד הדברימ שאני הכי מצטער עליהמ זה שאני לא שותפ ללחימה. אני לגמרי מקנא בחברימ שלי”. ”המשימה: חיים נורמליים” כשנה אחרי הגירוש, איציק ואזנה ניגש למשרד הפנימ והו יפ לשמ משפ חתו את המילה נצרימ. ”השמ הוא חלק מהזהות שלנו. שמ התפתחנו, שמ הקמנו מפעל חיימ ולשמ נח זור. אנחנו שייכימ למקומ, והמקומ שייכ לנו”, אומר ואזנה נצרימ, שגמ היה דובר היישוב בימימ האח רונימ לקיומו. איציק בחר להשתקע ”אם לא אחזור, אז חלק מילדיי יחזרו. ואם לא הם, אז נכדיי. אני מדמיין את הרגע שאבקר שם ואנשום את האוויר. הכל נחרב, אבל האוויר, האדמה, החול, קדושת המקום - יהיה לי קשה להתנתק מהם ברגע שאחווה אותם שוב” באריאל ולהקימ יחד עמ משפחות נו פות את קהילת נצר מטעי. ”הייתה תחושה גדולה שההתנתקות זו מחלה עמוקה ששרויה בעמ, וצריכ לנ ות ולהשפיע גמ בתוכ הערימ. במשכ עשור גרנו בקרוואנימ והתע קנו עמ לא מעט בירוקרטיה, אבל מי שמת ע ק בהתיישבות יודע שצריכ לדבוק במטרה. הכוחות שצמחו בנצרימ המ אלו שפעלו אחר ככ באריאל וגמ בבני נצרימ”. עוד לפני הגירוש, הוא עצמו שילמ את מחיר המציאות הביטחונית המו רכבת, כשאיבד את עינו בפיגוע . ”נ ענו הביתה כל המשפחה, 1995 ב ומכונית תופת פרצה לתוכ השיירה הצבאית והתנגשה בנו חזיתית. יצא נו מזה בנ גדול. לפי מה שפור מ אחר ככ, התכנונ שלהמ היה לפגוע באוטובו ילדימ. ”זה רוע מזוקק. לא היינו צריכימ באוקטובר כדי לדעת מי עומד 7 את נגדנו. ובתוכ כל זה, המשימה המרכ זית שלנו הייתה לייצר חיימ נורמליימ בתוכ היישוב”. זה בכלל היה אפשרי? מדברימ על ככ שבנצרימ היו שני חיילימ על כל אזרח. ”לא פרתי, אבל נהגנו לומר שבנצרימ יש חיילימ במדימ וחיילימ בלי מדימ, וכולמ במשימה של יישוב הארצ. אחרי כמה אירועימ באינתיפאדה השנייה, הב י ה מוכ התרחב והפכ למוקד שליטה של המ רחב כולו. זו הייתה נקודה א טרט גית. כמו היומ בעצמ, כשציר נצרימ שוב נמצא בשיח”. אתה עוד תשוב? ”את הפיגוע חבתי איתי שנה, וב ופ חזרתי הביתה. הגירוש הולכ איתי עד היומ. אז כנ, אני בהחלט מדמיינ שנחזור. אמ לא אני, אז חלק מילדיי. ואמ לא המ, אז נכדיי. אני מדמיינ את הרגע שאבקר שמ ואנשומ את האוויר. הכל הרו , אבל האוויר, האדמה, החול, קדושת המקומ - יהיה לי קשה להתנתק מהמ ברגע שאחווה • אותמ שוב”. איציק ואזנה-נצרים בימים ההם ובזמן הזה יאיר ויזנר חוזר עם המשפחה למקום שבו נפצע 01.08.25 | ז' באב תשפ"ה | 647 גיליון | 28