שביעי

משפחות, בחרו להקימ את 47 , הרוב בני נצרימ כיישוב חדש בעוטפ”. את החול שה פיקה לקחת איתה מנצרימ הניחה צורית בינ י ודות הבית החדש, שבנייתו החלה ארבע שנימ לאחר הגירוש. רק חפצ אחד היא שכחה בלב עזה - את שלט העצ עמ שמ משפחתה. בשנה שעברה, בח ות המלחמה, גמ המעגל הזה נ גר. ”לא הפ קתי להצטער על השלט הזה שנה. בוקר אחד מישהו 19 במשכ שלח לי תמונה בווט אפ, ונכנ תי להלמ. זה השלט שלנו. מילואימניקימ הלכו לאזור כי היה שמ מחבל, ועל הפרגולה המ ראו אותו. הבית נהר , היישוב נהר , אבל השלט לא נעלמ”. תליתמ אותו בבית בבני נצרימ? ”לא. השלט הזה יחזור איתנו לנצרימ”. 7 מחבריה של צורית נרצחו ב 22 באוקטובר. ”לא היה לי אפילו זמנ להתאבל, כי המלחמה החלה והיו לי במ גרת ה כמ עזה ויריחו תחילה, צה”ל נ וג מחלקימ ברצועה, ונצרימ נותר כמובלעת. אחרי כמה אירועימ ביטחוניימ, הצבא החליט שהנ יעה ליישוב וממנו תתאפשר בליווי צבאי בלבד. ”הייתה ממש פלוגה שהתפקיד שלה היה ללוות אותנו. כאנ למעשה נשלל החופש שלנו. באינתיפיאדה השנייה זה נהיה מ וכנ עד כדי ככ שהביאו מחלקת טנקימ שפתחה עבו רנו ציר מדי בוקר”. איכ מגדלימ ילדימ במציאות הזו? ”המ גדלימ על המשימה. מ פרימ להמ שהמ גיבורימ. לכל ילד יש את הפיגוע שלו; על אחד ירו באוטובו הממוגנ, אחר פי פ מטענ. לצד זאת, יש ביישוב כל מה שילד צריכ, כולמ חברימ של כולמ, והקהילה חזקה ומ גובשת. התחלנו עמ ארבע משפחות, .”64 ו יימנו עמ אכ גמ הקהילה המגובשת הזו לא שרדה יחד את הגירוש. ”בתחילה, כל אנשי נצרימ התמקמו בקרוואנימ באוניבר יטת אריאל, ושאלנו את עצמנו מה עכשיו. חלק קטנ החליט להישאר ולהקימ שמ קהילה, אכ שלושה בנימ וחתנ בפנימ. הילדימ שלי צוחקימ על זה שכל האמהות רו צות שהילדימ שלהמ יחזרו לעזה, ורק אני רוצה שהמ יישארו כמה שיותר”. - את מצליחה לישונ בלילות? ”אמ יש משהו שבגללו אני לא מצ ליחה להירדמ זה החטופימ, לא הילדימ שנלחמימ ומכימ את האויב. אני גמ לא ישנה בלילה מזה שלא מ יימימ את המלאכה. מה שמעניינ אותי זה לנצח. שנה אמרתי לבנימ שלי שנח 20 לפני זור, ואני יודעת שזה יקרה”. ”המשפחה האחרונה” יאיר ויזנר, עוד ”בוגר נצרימ”, הפכ כבר לקיבוצניק גאה. ”אחרי שהתחתנתי, הרגשתי שאני מחפש משהו ולא ידעתי מה. בשלב מ וימ החלטנו לחזור דרומה. חשבנו לעבור לבני נצרימ, אבל אז שמענו על כרמ לקח 2017 שלומ - קיבוצ חילוני שב צעד אמיצ ופתח את הדלת שלו לד תיימ. אחרי שנתיימ הגענו לשמ, ומיד אמרתי לאשתי שבמקומ כזה גדלתי. האנשימ שונימ לגמרי, אבל מ ירות הנפש, הערכיות ואהבת הארצ הנ הב י המשותפ של כולנו. ”וחוצ מזה”, מו יפ יאיר ב רקזמ, ”כרמ שלומ הוא הקיבוצ שהכי צמוד לגדר, אז לגמרי הרגשתי בבית”. איכ היה לגדול בנצרימ? ”חוויה של שותפות חזקה, כולמ דואגימ לכולמ. הגענו כשהייתי בכי תה ו', רגע לפני האינתיפאדה, וכבר 2002 זיהינו את ההתחממות. בפ ח בא שלי, טוביה זינגר, הגיע לבקר אותנו ונדקר למוות בבית הכנ ת”. לא בדיוק ילדות נורמלית. ”אני לא זוכר הרבה פחד, והידיעה שאנחנו עושימ משהו גדול החזיקה ”בוקר אחד שלחו לי תמונה בווטסאפ, ונכנסתי להלם. מילואימניקים נכנסו לבית בעזה ועל הפרגולה ראו את השלט עם שם המשפחה שלנו. הבית נהרס, היישוב נהרס, והשלט לא נעלם”. תליתם אותו בבית? ”לא. הוא יחזור איתנו לנצרים” צורית ירחי עם המשפחה בנצרים ועם השלט האבוד 01.08.25 | ז' באב תשפ"ה | 647 גיליון | 26