שביעי

מדי שבוע הובא כאן דברם של הקרובים, האחים, החברים וההורים לא כדי לדבר פוליטיקה או צבא, • של החטופים המוחזקים בעזה כעת • אלא כדי להכיר מעט יותר את האנשים שמאחורי התמונות אלון פרל נותר רק להתפלל שנראה אותם בקרוב שוב בבית ימים בגיהינום אמת, לא רצינו להגיע לרגע הזה. כשיצאנו לדרכ עמ המדור השבועי ב"שביעי", לפני יותר מחצי שנה, רצינו להביא את קולמ של החב רימ, המפקדימ, בני הדודימ, האחימ וההורימ של החטופימ המוחזקימ בעזה; פחות לדבר על פוליטי קה, ויותר לשמוע מהמ את ה יפורימ הקטנימ על האנשימ שמאחורי הפו טרימ, הקריאות לשחרור והתפילות. רצינו להאמינ שלא נ פיק להקיפ את כל החטופימ החיימ - כי כולמ כבר יחזרו הביתה. אבל זה לא קרה. על חלקמ, ברוכ השמ, לא ה פקנו לכתוב, כי המ הש תחררו בע קה האחרונה, ובכל זאת, הגענו בשבוע שעבר 23 יפורמ של כלל לרגע שבו הבאנו לידי קוראינו את הישראלימ והזרימ החיימ שנותרו בשבי. באופנ מלי וכואב, ימימ בגיהינומ. 600 השבוע - ערב חג השבועות - המ ציינו רוב המשפחות מנו ות ב יטואציה. הנ מנ ות להגיע לכל במה ולהשמיע את מה שיש להנ לומר למי שרק מוכנ להאזינ ולהקשיב. חלק מהמשפטימ כבר מדוקלמימ מע צממ, אכ לרגעימ, בינ השורות, אפשר לשמוע את חלומ הבלהות שהנ חיות בו וכל ככ רוצות כבר להקיצ ממנו. רגע אחד כזה זכור לי במיוחד, כששאלתי את גלית, אמו של שגב כלפונ, למה היא הכי מתגעגעת. מהצד השני של הטלפונ שמעתי את הדמעות, את ההתפרקות. "זה מיי ר אותי, אני לא יכולה לישונ בלי כדורימ", אמרה בעודה מתקשה להשלימ משפט. רגע שובר לב דומה אירע כשה תקשרתי לאחת מקרובות המשפחה שקבעתי איתנ, והיא ביקשה לנתק. "אני לא יכולה לדבר עכשיו, אני במצב נפשי לא טוב". ובכל זאת, אחד הדברימ שחזרו שוב ושוב בשיחות עמ המשפחות היה האמונה. האמונה שהיומ שבו יפגשו שוב את יקיריהנ קרוב מתמיד. "אנחנו חיימ בזכות האמונה שהיומ הזה יגיע", אמרה ענת, אמו של מתנ אנגר ט. "רק חולמימ על היומ שבו נוכל לגעת ולחבק, ולא לשחרר יותר". האמונה הזו בלטה במיוחד אצל ורדה בנ ברוכ, בתו של עידנ אלכ נדר, שהשתחרר לפני כשבועיימ. "יהיה לנו נ גלוי ועידנ יחזור, אני מרגישה שהשמ איתו ויודעת שהוא יחזור", אמרה אז, וידעה. ה י מ ו ט ו כ י ד ה ת א ר ו ב ש ל במהלכ התקופה הזו פנו לא מעט אנשימ למערכת העי תונ ואליי, וטענו שאנחנו נותנימ יותר מדי מקומ ל"מטה משפחות החטופימ". אכ האמת היא שביקשנו לתת מקומ לבני אדמ שעוברימ גיהינומ עלי אדמות. למשפחות ש ו בלות, לחברימ שמתגעגעימ, לחטופימ עצממ שמגיע להמ שנכיר אותמ קצת יותר. לאלונ שהיה פ נתרנ מחוננ, לגיא שאהב אנימה יפנית, לאבינתנ שלא הפ יק לצחוק על בייני"שימ. לצערי, בתקשורת המיינ טרימ, הדברימ הופכימ יותר ויותר לשחור ולבנ: או שאתה בעד ע קה ואוהב את הח טופימ, או שאתה נגד ע קה ואז אומרימ עליכ שלא אכפת לכ מהמ. במידה מ וימת, המדור הזה ני ה לשבור את הדיכוטומיה. בינ המשפחות שדיברנו איתנ היו כאלו שב טוחות ש יומ המלחמה זה הדבר החשוב ביותר, והיו גמ כאלו שחשבו שא ור לעצור וצריכ ללכת עד ה ופ. כל הדעות לגיטימיות, אכ דבר אחד אינו לגיטימי: לא להכיר, או חלילה לשכוח, את אחינו שנמצאימ עכשיו עמוק בתוכ המנהרות. או כמו שאמרה כאנ גניה ארליכ צוהר, דודתו של החטופ עומר נאטורה ז"ל: "איכ אתמ מתפללימ על מישהו שאתמ בכלל לא יודעימ מי הוא?". את השיחות עמ קרובי החטופימ, נהגתי ל יימ במילימ: "בתקווה שעד שזה יתפר מ, זה לא יהיה רלוונטי". זו תקוותי גמ כעת, שאולי בזמנ שיחלופ בינ כתיבת המילימ, הדפ תנ והגעתנ אליכמ - הנ כבר יתארו משבר שחלפ ימימ, הקדוש ברוכ הוא 600 וה תיימ. שאחרי יותר מ • יאמר די לצרותינו. 602 30.05.25 | ג' בסיון תשפ"ה | 639 גיליון | 10