שביעי

25.04.25 | כ"ז בניסן תשפ"ה | 634 גיליון | 12 אני מסתכל על החיים מתוך פרופורציות אחרות, ואומר לעצמי שצריך ללקט כמה שיותר מעשים טובים וזכויות. על כל ילד או נכד שנולד צריך לומר תודה, ולא מהפה ולחוץ. לצערנו, רבים לא זכו לכך מובנ שיש הלוויות קשות יותר. כשי לדימ קטנימ אומרימ קדיש על אבא, זה קורע את הלב. אי אפשר להבינ את זה. קשה מאוד". הם כתבו, אמרו, דיברו ”חללי המלחמה האחרונה המ דור התקומה, אנשימ שמ רו את נפשמ למענ עמ ישראל במלוא מובנ המי לה", אומר הרטמנ. ”המ יצאו לקרב בעיניימ פקוחות ובדעה צלולה מה המ הולכימ לעשות. המ כתבו את זה, המ אמרו את זה, המ דיברו על זה. חיילימ אמרו שאמ למות - אז למענ עמ יש ראל. היו כאלה שעזבו חופשה בחו"ל וחזרו כדי להילחמ, אחרימ יצאו מחו פתמ ובאו למלחמה, היו כאלה שנו לדו להמ ילדימ והמ עשו את ברית המילה מרחוק תוכ כדי הלחימה. ”אפ אחד לא האמינ שהנוער הזה, שקראו להמ נוער הפלאפונימ, שחשבו שהמ אולי קצת מנותקימ ושכל אחד נמצא בבועה של עצמו, ינהג ככ. ברגע האמת המ הוכיחו שהמ דור גולה". בוודאי נחשפת לא פעמ למח זות קשימ. אתה, ואחרימ שעו קימ במלאכת הקודש הזו, זוכימ לטיפול ולליווי? ”הרבנות הצבאית נותנת ליווי ומענה רגשי ופ יכולוגי לכל אנ שיה, בפרט במלחמה. במחנה שורה ה תובבו פ יכולוגימ צמודימ, ולכל קבוצת חיילימ היה איש מקצוע שלקח אותה פעמ בשבוע או שבועיימ לשי חה כללית וגמ לשיחות פרטניות. זו חובה לכל מי שנחשפ לחללימ, ולא רק להמ. יש לנו חזנימ צבאיימ שלא מתע קימ עמ החללימ עצממ, אלא מגיעימ אכ ורק להלוויות או לאז כרות, וגמ המ מתמודדימ עמ קושי. ללכת לעוד אזכרה ועוד אזכרה ועוד אזכרה, זה פוגע בנפש. המ מקבלימ טיפול לפי הצורכ". העי וק בחללי צה"ל גרמ אצלכ לשינוי בתפי ת העולמ? ”אני מ תכל על החיימ מתוכ פרופורציות אחרות, ואומר לעצמי שצריכ ללקט כמה שיותר מעשימ טובימ, כמה שיותר זכויות. מעבר לככ, כשאתה מביט על הילדימ ועל הנכדימ, אתה אומר לעצמכ שזה לא מובנ מאליו. לא כל אדמ זוכה לזה. אלה שנפלו, ההורימ שלהמ בוודאי היו רוצימ לראות אותמ נישאימ ומו לידימ ילדימ. ”על כל ילד או נכד שנולד צריכ לומר תודה, ולא מהפה ולחוצ, אלא מתוכ תחושה של הכרת הטוב. זה ממש להגיד ’מזמור לתודה' שאנחנו זוכימ להמשיכ לחיות בארצ הזאת, ולצערנו, רבימ לא זכו לככ". ומה למדת מהמפגש עמ משפחות השכול? ”כשאתה רואה משפחות שמגיעות להיפרד מיקיריהנ, כל רעשי הרקע נעלמימ; אתה רואה את האמונה היוקדת של המשפחות השכולות, דתיות ולא דתיות, אמונה שכמו תה הייתה אולי רק בתקופת השואה. אנשימ עומדימ ופשוט מודימ לקדוש ברוכ הוא על מה שהיה להמ ועל מה שהחזירו לו, אומרימ שהמ מ רו את יקירמ למענ העמ, שהמ מקבלימ את הדינ באהבה. דווקא בתוכ התקופה הקשה הזו, אנחנו רואימ את עמ יש • ראל בתפארתו". "דווקא עכשיו, רואים את העם בתפארתו". הלוויותיהם של סמ"ר עמית פרידמן ז"ל וסמ"ר נבו פישר ז"ל )למטה( חלל צילומים: יוסי זליגר