הנדסת מים

27 מידה שאינו אפשרי ברצועת החוף הצפופה. מתחם כזה יכול לשלב התפלה, ייצור ואגירת אנרגיה, מחקר ופיתוח, טיפול בתמלחות, הפקת מינרלים ותעשיות מים מתקדמות. הוא יכול להפוך את ההתפלה ממתקן יחיד וסגור לאקוסיסטם תעשייתי וטכנולוגי. קריית התפלה באזור זה יכולה להשתלב גם בחשיבה הרחבה הנדרשת להצלת ים המלח. כל פתרון כזה מחייב בחינה הידרולוגית, סביבתית, הנדסית, כלכלית וגיאופוליטית מלאה, ואין להציגו כתחליף לתוכנית מסודרת לים המלח. עם זאת, ניתן לבחון מערכתשבהחלקמהתמלחות ישולבו במערך אזורי הכולל ייצור מים, אספקת מים לנגב ולערבה, הפקת מינרלים, טיפול בתמלחות והזרמה מבוקרת, שתתרום לצמצום קצב ירידת המפלס. האתגר המרכזי יהיה כמובן מקור מי ההזנה והולכתם. שאיבת מי ים והעברתם למרחב רמת הנגב, ולאחר מכן הולכת המים המותפלים למוקדי הצריכה, כרוכות באנרגיה ובתשתיות משמעותיות. לכן יש לבחון את המערכת כמכלול, ולא רק את מחיר ההתפלה בשער המתקן. אולם פרויקט לאומי בקנה מידה כזה עשוי לייצר תועלות משולבות, שאינן באות לידי ביטוי בחישוב צר של מחיר למ״ק: פיתוח הנגב, חיזוק הביטחון התשתיתי, הגדלת ההיצע התכנוני, תמיכה בים המלח, תעשיית מינרלים וחדשנות באנרגיה ובמים. לא כל רעיון גדול צריך להיבנות מחר בבוקר. אבל רעיונות גדולים צריכים להתחיל להיבדק כבר היום, משום שמחר ייתכן כי כבר לא תישאר הקרקע, לא יישמרו מסדרונות התשתית ולא יוותר הזמן הסטטוטורי הדרוש. לצד יתרון הגודל, נחוץ גם ביזור הדיון על מתקנים גדולים אינו סותר את הצורך בכיוון משלים: ביזור חלק מכושר ההתפלה של ישראל. מבחינה ביטחונית, הישענות על מספר מוגבל של מתקני ענק, רובם לאורך רצועת חוף צרה, יוצרת ריכוז סיכונים. מתקני ההתפלה בישראל מוגנים ומתוכננים ברמה גבוהה, אולם האיומים השתנו. מלחמה, פגיעה בתשתיות חשמל, מתקפת סייבר, זיהום ימי, תקלה בצינור הולכה מרכזי או אירוע סביבתי – כל אלו עלולים להשבית בעת ובעונה אחת כושר ייצור משמעותי. מערכת מים עמידה צריכה לכלול גם שכבה מבוזרתשל מתקנים קטנים ובינוניים בהיקף מיליון 18–7- אלף מ״ק ביום, כ 50–20- של כ מ״ק בשנה לכל מתקן. מתקנים כאלה יכולים לשרת יישוב, אזור תעשייה, מלון, חקלאות אינטנסיבית, אי צרכני מקומי או מקבץ רשויות, ולהזרים עודפים לרשת האזורית או הארצית. במקומות המתאימים, ניתן לשקול הקמה של מתקנים פרטיים כאלה במסלול רישוי ותכנון ייעודי, מהיר ומבוקר. המודל יכול להתבסס על אספקה מקומית בחוזים ארוכי טווח, על מכירת מים לרשת לפי צורך או על שילוב בין השניים. המדינה אינה חייבת לרכוש מראש את כל המים, אך עליה ליצור כללים ברורים בנושאי איכות, אמינות, תעריף, גיבוי, ביטחון, חיבור לרשת והגנה על הסביבה הימית. זאת ועוד, ההתמודדות עם התמלחת עשויה גם היא להיות פשוטה יותר בחלק מהאתרים. במקום תשתיות ימיות עצומות, ניתן יהיה להקים צינורות תמלחת בקטרים ובהיקפים מצומצמים יותר, להתאגד סביב מוצא ימי משותף למספר מתקנים סמוכים או לשלב את התמלחת בתשתיות קיימות, הכול בכפוף למידול ימי, לניטור סביבתי ולמניעת השפעה מצטברת. היתרון של מתקנים מבוזרים אינו בהכרח מחיר המים הנמוך ביותר. יתרונם הוא במהירותההקמה, בקרבה לצרכן, בהפחתת צורכי ההולכה, ביכולת לתת מענה לאזורים מרוחקים וביצירת יתירות ביטחונית. כפי שרשת החשמל העתידית תשלב תחנות כוח גדולות עם ייצור מבוזר, כך גם משק המים אינו צריך לבחור בין מתקני ענק למתקנים מקומיים – הוא זקוק לשניהם. המודל הנכון הוא אפוא משק תלת-שכבתי: בשכבה הראשונה מתקני התפלה לאומיים גדולים המספקים את עיקר כושר הייצור בעלות נמוכה; בשכבה הבאה קמפוסים 500–400 מודולריים בהיקף פוטנציאלי של מיליון מ״ק בשנה; ולבסוף רשת משלימה אלף 50–20 של מתקנים מבוזרים בהיקף מ״ק ביום, המספקת גמישות, יתירות ומענה מקומי. לעיתים מתייחסים למחיר המים המותפלים 1.5- כאל פרט משני, משוםשגם מחיר של כ שקל למ״ק נמוך משמעותית מהתעריף הסופי שמשלם הצרכן, אלא שזו השוואה חלקית: תעריף הצרכן כולל גם הולכה, אגירה, חלוקה עירונית, ביוב, טיפול בשפכים, השקעות הון, תפעול ומרכיבי משק נוספים. מחיר המים ביציאה מהמתקן הוא רק רכיב אחד, אך כשמכפילים אותו במיליארדי מ״ק, זהו רכיב עצום. במשק הצורך כשניים עד שלושה מיליארד מ״ק בשנה, חיסכון של עשר אגורות בלבד מיליון שקל 300–200- לכל מ״ק שווה ל אגורות כבר שווה 20 מדי שנה. חיסכון של מיליון שקל בשנה. לאורך תקופת 600–400 שנה מדובר במיליארדי שקלים, 25 זיכיון של עוד לפני היוון. לכן לשאלת גודל המתקנים, התחרות, המימון, זמינות הקרקע והקמת התשתיותהמשותפות ישמשמעות לאומית. אגורות בודדות במחיר המים אינן כסף קטן. בקנה המידה של מדינה, הן תקציב גדול. לתכנן יותר, להתחייב רק כשצריך החלטת הממשלה מבחינה בצדק בין תכנון לבין התחייבות. מתן הרשאה לקדם תוכנית אינו מבטיח ליזם רישיון, זיכיון, הקצאתקרקע או רכישת מים. בדיוק מסיבה זו ניתן ואף צריך להיות אמיצים יותר בצד התכנוני. אפשר שאין צורך להתחייב כבר היום כי מיליארד המ״ק המתוכננים אכן יוקמו, 2.3 כל אך יש חובה להבטיח כי האתרים, ההיתרים והמסדרונות התשתיתיים כבר יהיו בידי המדינה – אם יתברר בעוד עשור שהמדינה ,2.5- מיליארד מ“ק, או שאולי ל 2.3- זקוקה ל ולדעתי בסיכוי סביר אף ליותר מכך. ראוי אפוא לשקול שלושה צעדים משלימים: להגדיל את העתודה הסטטוטורית מעבר מיליארד 3–2.7 מיליארד מ״ק, לכיוון 2.3- ל מ“ק, או לפחות לקבוע מנגנון אוטומטי לעדכון ולתיקוף על בסיס מדדי ביקוש, אקלים ואיכות המקורות, ולא להמתין רק ; לצד זאת, נכון לתכנן 2029 לבחינה בשנת חלק מהאתרים כקמפוסים מודולריים בעלי מיליון מ״ק 500–400 פוטנציאל כולל של בשנה, גם אם השלב הראשון שיוקם יהיה קטן משמעותית; ולתכנן יחד את המתקן, החשמל, ההולכה, האגירה והקליטה במערכת הארצית. היא צעד חשוב בכיוון הנכון. 4209 החלטה 2050 היא מכירה בכך שמשק המים של דורש חשיבה שונה מזו שהתאימה למשק . אולם בעידן של גידול 2020 המים של אוכלוסייה מהמהירים בעולם המפותח, שינוי אקלים, עיור מואץ ואי-ודאות גוברת, אסור שהיעד התכנוני יתבסס רק על הכמות שאנו מעריכים שנצטרך. עליו לכלול גם את הכמות שבעתיד אנו עלולים להצטער שלא נערכנו לקראתה. במשק המים אין לנו את הפריבילגיה להימנע מיצירת 'עודף תכנוני'. מחסור במים הוא משבר לאומי, ואת הפתרון לו קובעים היום, .2050- לא ב