"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 81 | ספטמבר 2026 | תשרי תשפ"ז

בשנים האחרונות נדמה כי במדינת ישראל כל חלקת קרקע פנויה מסומנת מיד כיעד לבנייה. עוד שכונה, עוד מגדל, עוד פרויקט מגורים. הצורך בדיור הוא אמיתי וחשוב, אך במרוץ אחר הגדלת היצע הדירות נדחקים הצידה צרכים חיוניים לא פחות: מתקני ספורט, שטחים פתוחים ומרחבים קהילתיים. כמאמן כדורגל לילדים, אני נחרד מהמצב. אני פוגש מדי שבוע עשרות ילדים שחולמים להיות שחקני כדורגל, להתפתח, להשתפר ולהגשים את עצמם דרך הספורט. כולנו רוצים לראות את הכדורגל הישראלי מתקדם, מייצר יותר שחקנים ברמות הגבוהות באירופה, ומוביל את נבחרת ישראל להשתתפות קבועה בטורנירים הגדולים בעולם. אבל בין החלום למציאות עומד מכשול מרכזי אחד – מחסור בתשתיות. אי אפשר לדרוש מצוינות כשאין מספיק מגרשים. אי אפשר לדבר על פיתוח שחקנים כשקבוצות רבות נאבקות על כל שעת אימון פנויה. אי אפשר לצפות מילדים להתאמן ברמה גבוהה כאשר חלק מהמתקנים מיושנים, עמוסים או אינם עומדים בסטנדרטים הנדרשים. הבעיה אינה רק של הכדורגל. מדובר בסוגיה חינוכית מהמעלה הראשונה. ספורט הוא מערכת חינוך לכל דבר במגרש הספורט הילדים לומדים להתמודד עם הצלחות ועם אכזבות. הם לומדים משמעת עצמית, אחריות, עבודת צוות, התמדה וכבוד לאחר. עבור ילדים רבים, המגרש הוא המקום שבו הם מגלים ביטחון עצמי, שייכות ויכולת להאמין בעצמם. כאשר עיר מאבדת מגרש ספורט לטובת עוד פרויקט נדל"ן, היא לא מאבדת רק שטח פיזי. היא מאבדת מרחב חינוכי. כשהנדל"ן מנצח הילדים מפסידים מאת: דוד נקוה, מאמן כדורגל ילדים 2026 ספטמבר | תשרי תשפ״ז 72