"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 79 | אפריל 2026 | ניסן תשפ"ו

יש אנשים שהעשייה הציבורית שלהם נמדדת במספר החוקים שקידמו, בתפקידים שמילאו או בכותרות שיצרו. ויש אנשים שהחותם שלהם עמוק יותר - כזה שנשאר בלבבות של אנשים. אלי אלאלוף ז״ל היה מהסוג השני. לפני כחודשיים איבדה החברה הישראלית קול חברתי משמעותי, אבל עבור רבים בקהילת האנשים עם מוגבלות - מדובר גם באובדן אישי. אלאלוף היה עבור רבים לא רק חבר כנסת או יו״ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, אלא אדם שהאמין באמת בכוחה של הקשבה, בדיאלוג אנושי ובצורך לראות את האדם שמאחורי הכותרות והנתונים. הוא הגיע לעשייה הציבורית מתוך שליחות עמוקה. לא מתוך רצון להיות במרכז, אלא מתוך רצון לשים במרכז את מי שלעתים נדחקים לשוליים. עבורו, סוגיות של רווחה, נגישות ושוויון לא היו רק נושאים מקצועיים - אלא אחריות מוסרית. מי שנפגש איתו זוכר את השיחה בגובה העיניים, את הסבלנות ואת התחושה שמישהו באמת מקשיב. הוא ידע לשאול, לעצור, להבין. אולי זו הייתה אחת הסיבות לכך שרבים הרגישו בנוח לשתף אותו בקשיים ובתקוות — מתוך ידיעה שהדברים לא נופלים על אוזניים אטומות. כאשר התראיין למגזין הארגון של נכי ישראל, ניכרה בו אותה גישה אנושית וחמה. הוא דיבר לא רק על מדיניות וחוקים, אלא על אנשים, על כבוד ועל הצורך לבנות חברה שמכירה בערכם של כל חבריה. הוא האמין כי אנשים עם מוגבלות אינם רק קבוצה הזקוקה לסיוע - אלא קהילה חזקה, משמעותית ובעלת קול שראוי להישמע. אולי זו הסיבה שזוכרים אותו לא רק כאיש ציבור, אלא כאדם שהיה שם באמת - בשיחות, במפגשים, בדיונים, ובעיקר בלב. פטירתו מותירה תחושת עצב, אך גם תזכורת חשובה: שינוי חברתי אמיתי נוצר דרך אנשים שמסכימים לראות, להקשיב ולפעול מתוך אנושיות. מורשתו של אלאלוף ממשיכה להזכיר לנו כי מאחורי כל מאבק חברתי יש בני אדם, חלומות וסיפורי חיים — ושיש מי שהקדיש את חייו כדי לתת להם מקום. יהי זכרו ברוך. נפרדים מאדם שראה את האדם-לזכרו של ז״ל אלי אלאלוף דברים שאמרתי בערב לזכרו / ישראל פרץ, עורך המגזין החברתי 'הארגון' כבוד המשפחה היקרה, חברים, מכובדיי כולם, אנו מתכנסים כאן היום, במלאת שנה לפטירתו של משה בסעד ז״ל, כדי לזכור אדם מיוחד במינו. משה היה מנכ"ל ארגון נכי ישראל שנה מאז הקמתו ועד לפטירתו. שנה חלפה – והחסר עודנו 25 במשך מורגש, כמעט בכל מקום שבו פעל, בכל שיחה שנגעה לאנשים, בערכים, בשליחות. משה לא היה רק מנכ״ל. עבור רבים מאיתנו – הוא היה כתובת. אדם שאפשר לפנות אליו, לשתף, להתייעץ, גם ברגעים מורכבים ולא פשוטים. הייתה בו היכולת הנדירה להקשיב באמת – לא רק לשמוע, אלא להבין, להרגיש, ולהגיב מתוך אכפתיות עמוקה. אני זוכר את הפגישות איתו – לא תמיד פורמליות, לעיתים אפילו קצרות – אבל תמיד עם תחושת משמעות. משה לא בזבז מילים, אך כל מילה שלו הייתה מדויקת. הוא ידע לחדד סוגיות, להאיר זוויות שלא חשבנו עליהן, ובעיקר להזכיר לכולנו שהעיקר הוא האדם שמאחורי המספרים, מאחורי התיקים, מאחורי ההחלטות. עבור ציבור נכי ישראל, משה היה הרבה מעבר לתפקידו הרשמי. הוא היה שליח. שליח של כבוד האדם, של זכויות, של מאבק צודק לשוויון ולהכרה. הוא נשא על כתפיו אחריות כבדה – ועשה זאת בענווה, במסירות ובנחישות מעוררת השראה. לא פעם חשבתי לעצמי עד כמה נדירה היכולת הזו לשלב בין רגישות עמוקה לבין עמידה עיקשת על עקרונות. משה ידע להיות גם רך וגם חזק – גם קשוב וגם מוביל. זו הנהגה אמיתית. הוא לא חיפש כותרות. הוא חיפש תוצאות. הוא לא ביקש תהילה – אלא שינוי. ובמובנים רבים, הוא אכן חולל שינוי. בשקט, בהתמדה, צעד אחר צעד. למשפחתו היקרה, לרעייה עופרה האלמנה – איבדתם אדם אהוב, ואנו איבדנו דמות ציבורית משמעותית. אך דעו כי מורשתו של משה אינה נעלמת. היא חיה בכל מי שלמד ממנו, בכל מי שנעזר בו, ובכל עשייה שנמשכת לאור הדרך שסלל. ובאופן אישי, אני חש זכות גדולה שהכרתי את משה ובהמשך נעניתי לפנייתו לשמש עורך מגזין 'הארגון' המגזין שהיה לבמה לכל הנכים והאנשים עם מוגבלות. למשה היה טור קבוע במגזין בו הוא העלה את בעיות הנכים ונלחם על זכיותיהם. זכיתי לפגוש אדם ישר, ערכי, צנוע – ובעיקר אדם שאכפת לו באמת. במלאת שנה ללכתו, אנו לא רק זוכרים – אנו גם מתחייבים. להמשיך את הדרך, לשמור על הערכים, לא לוותר על האנושיות. יהי זכרו ברוך לעד. אמן. בתמונה: בקבוק יין שחולק למשתתפים באזכרה. משה מאוד אהב לשתות יין. על הבקבוק הודבקה תווית עליה דיוקנו של משה כפי שצוירה ע"י בן משפחה ולצידה נכתב: "הזיכרון חי כמו יין שמתיישן ונשמר". לזכר יקרינו משה בסעד ז"ל. נזכור אותו לעד. שנה לפטירתו של ז"ל משה בסעד שנה 25 ממקימי ארגון נכי ישראל ומנכ"ל הארגון במשך 2026 אפריל | ניסן תשפ״ו 74