"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 78 | דצמבר 2025 | טבת תשפ"ו

בפשטות וליהנות מהחיים, ולעשות שטויות, ולהשקיע בתחביבים, ובאמת להרשות לעצמי, לפעמים פשוט להיות מחוברת לאיכותיות הילדותיות שלי, לילד הפנימי שלי, ופשוט כאילו ליהנות מהרגע. יש לי הרבה סרטונים שלי, שאני בכל מיני מקומות יפים בעולם, ואני פשוט רוקדת, אני לא רקדנית בשום צורה, אני רוקדת ממקום שיפה לי, אני רוקדת כמו ילדה קטן. איך את מסבירה את המעבר הזה , כשאת מבוגרת את פתאום הפכת לילדה?... עברתי תהליך פנימי מאוד משמעותי. אחרי הסרטן הייתי בדיכאון מאוד גדול, וניסיתי גם להתאבד כמה פעמים, והרגשתי שהחיים שלי נגמרו. ואז כשהייתי בתחתית, ראיתי שבעצם אני יכולה לבחור בחיים שלי את מה שאני רוצה. היתה לי איזושהי נקודת מפנה, הבנתי שהחיים האלה זה כמו פלסטלינה, מה שאני אצור זה מה שאני אקבל. זה שאין לי רגל, זה מצב שאותו אני לא יכולה לשנות. אבל כל היחס שלי לזה שאין לי רגל, כל מה שאני מצליחה לעשות או לא מצליחה, או מוכנה לנסות, או מוכנה להסתכן, ואיזה חלומות אני רוצה לעשות, להגשים, כל זה כבר תלוי בי, זה כבר לא קשור ברגל או לא רגל. וברגע שהבנתי שזה בידיי, זה נורא כיף, כי פתאום התחלתי לשחק בפלסטלינה הזאת, ואמרתי, אה, אולי נטייל בעולם, ואולי להיות ילדה. מתי זה בא לך, באיזה גיל? זה לא היה בבת אחת, זה , קצת אחרי 25 התחיל בגיל הקטיעה, כשהייתי במקום נמוך, שהתחלתי לנסות לשנות את החיים שלי טיפין טיפין, ולאט-לאט עליתי על ,27 הגל לטייל. יצאתי בגיל אבל לפני זה כבר איזה שנה, שכבר הייתי בהרבה יותר טוב, ולאט-לאט התחלתי להכיר את עצמי מחדש, ולעשות ספורט, ולהכיר את הגוף שלי, ולעבוד. אז התהליך הזה התקדם לאט- לאט במשך כמה שנים. בגיל יצאתי לחיי נוודות, שאני 27 מטיילת באופן חד-משמעי בלי להשאיר בית בארץ. בעצם היום אין לי בית. את אומרת, אין לך בית. מה זה אומר? אני מטיילת תשעה חודשים בשנה. זה לא שווה להשאיר בית בשביל שלושה חודשים. אבל מה שיוצא מגניב מזה שכל פעם שאני חוזרת לארץ, אני גרה בעיר אחרת, וככה אני גם מטיילת הרבה בארץ. איך נולדה התפיסה הזאת של להיות נודדת כזאת? ללא בית. טיילתי לפני הקטיעה. הייתי בדרום אמריקה ובתאילנד, וכבר ידעתי במה מדובר, ידעתי למה אני רוצה את זה. לעשות את זה בצורה חד משמעית. אני זוכרת שכשהייתי בדרום אמריקה, פגשתי איזה זוג בהוסטל שבו הייתי, והם אמרו שהם עושים את זה שנתיים. זה ממש הרשים אותי, היה להם ג'יפ משלהם, והם טיילו בדרום אמריקה וישנו בהוסטלים. קינאתי בהם. הם ההשראה שלי באיזשהו מקום. עברו, שמונה שנים מאז שפגשתי אותם, אבל הג'וק הזה לא יצא לי מהראש, לטייל תקופה ארוכה. לא כמו טיול אחרי צבא, שכשנגמר הכסף אני צריכה לחזור, אלא לנסות להבין איך אני עושה את זה תוך כדי שאני מטיילת, גם לפרנס את עצמי ולעשות את זה כמה זמן שבא לי. מהתחלה חשבתי שזה "הרבה נכים אמרו לי שהם מאושרים הרבה יותר מלפני הנכות" החלום שלי זה שיהיה שלום בתוך ישראל ובין ישראל קודם. זה חלום עולמי. ומאוד רוצה, זה להוציא ספר יום אחד. סיפור אוטוביוגרפי על עצמי. 2025 דצמבר | טבת תשפ״ו 56