"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 78 | דצמבר 2025 | טבת תשפ"ו

משהו עובר עלינו כחברה. לא מדובר בשינוי רגעי או גחמה תרבותית, אלא במגמה עמוקה ומדאיגה: נדמה כי איבדנו את תחושת האחריות ההדדית, את הנורמות הבסיסיות של נימוס, חוק וסדר – ואת היכולת פשוט להיות אזרחים טובים אחד לשני. וישנם מספר נושאים בחיי היומיום שלנו המעידים על כך ולהלן החשובים שביניהם לדעתי: . רחובות ללא סדר – ואדישות כללית 1 המציאות היומיומית מדברת בעד עצמה: אופנועים נוסעים בין הולכי רגל, בתוך שבילים ציבוריים, חוצים במעברי חצייה באדום – רק כדי להספיק משלוח. פסולת פזורה לאורך הדרכים, לעיתים לא נאספת במשך ימים. עבריינות תנועה היא שגרה, ולא נראה שמישהו מפקח באמת. בלילה – מנוחה אין. רעש בלתי נסבל ממכוניות, אופנועים, אזעקות וסירנות. גם כאשר הכביש שומם, נדמה שאין אכיפה ואין מדיניות שתשמור על שגרת חיים נורמלית. . שירות יקר – ולרוב מאכזב 2 בתי המלון מעלים מחירים בלי הסבר, המסעדות מגישות מנות במחירים מופרזים, ולעיתים השירות הניתן – בעיקר ע"י צעירים חסרי הכשרה – לא מכבד את הלקוח. לא נדיר להיתקל ביחס אדיש, חפוז ולעיתים גס. ובכל זאת, הציבור ממשיך להגיע, לשלם – ולשתוק. . האלימות זולגת גם למגרשים 3 אפילו מגרשי הספורט, שהיו אמורים להיות מקום של תרבות ובילוי, הפכו לזירת קרב: רימוני עשן, קללות, אלימות. האווירה מתוחה, מסוכנת – ואין יד מכוונת. ההפקרות חוגגת. ואני שואל, מה קרה לרוח הישראלית? יותר מהתופעות עצמן – מדאיגה אותי האדישות. אנשים רואים, סובלים, מזדעזעים – אבל לא פועלים. האם זו עייפות? ייאוש? או פשוט חוסר אמון בכך שדברים באמת יכולים להשתנות? וזה המקום לשאול: איך נראית חברה ששותקת מול ההידרדרות? מה יאמרו גיבורי האומה שנפלו למען המדינה הזו – אילו ראו כיצד אנחנו מתנהלים היום? ומכאן הקריאה להתעורר - זה הזמן לעצור! להתבונן ולבחור כיוון חדש. צריך לזכור, מדינה אינה יכולה לתפקד מעצמה. זה לא עובד כך. ממש לא. חברה לא שורדת בלי עקרונות בסיסיים של כבוד, הקשבה, אכפתיות וחוק. לא נוכל להאשים תמיד את "המדינה" או את "הממשלה". האחריות – גם בידיים שלנו. אזרחות טובה מתחילה ביומיום: בפנייה למשטרה כשצריך, בתלונה לעירייה, בדרישה לשירות הוגן, במילה טובה לשכן, ובהתעקשות שלא לשתוק. כי אם לא נתעורר – נקום יום אחד למקום שלא נרצה לחיות בו. ואסור, ממש אסור שזה יקרה. החברה הישראלית מתפוררת – לאן פנינו? אפליה בחופשה – חוסר שוויון וצדק לאנשים עם מוגבלות בבתי המלון אחד הנושאים שמציק לי ואף מכעיס אותי בכל פעם מחדש הוא חוסר ההתחשבות – ולעיתים אף זלזול – בציבור האנשים עם מוגבלות, ובמיוחד אלו המתניידים בכיסאות גלגלים, מצד בתי המלון בישראל. אני לא מחדש אם אספר לכם כי כאשר אדם בכיסא גלגלים מתכנן חופשה, הוא משלם את אותו הסכום כמו כל אורח אחר – אך בפועל הוא מקבל הרבה פחות מאשר המתארחים הרגילים. זוהי פגיעה לא רק בשירות, אלא בערך הבסיסי של שוויון. למה אני מתכוון: בזמן שהאורחים האחרים נהנים ממתקני הספא, חדרי הכושר, הסאונות והג׳קוזי, אנשים עם מוגבלות נותרים לעמוד בצד ולהביט. לא משום שהם לא רוצים – אלא כי פשוט לא מאפשרים להם. אין הנגשה, אין פתרונות, ולעיתים קרובות אין אף מודעות. הפתרונות אמנם קיימים. הרי לא מדובר בהמצאת הגלגל, אלא כיתוב: זה הזמן לעצור, להתבונן ולבחור כיוון חדש. המדור של מומו לוחם למען זכויות הנכים והחברה 2025 דצמבר | טבת תשפ״ו 22