"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 77 | אוקטובר 2025 תשרי תשפ"ו

רחבה שהנביאים דיברו עליה, של צדק, של חסד, של מקומו של האביון החלש, הנכה. אם כך, עד כמה לדעתך אתה רואה את החברה הישראלית כיום טולרנטית לאנשים עם מוגבלות? תראה, דווקא ברחוב, במסעדות, בבתי חולים, בחברות, בסוכנות, אני מגלה שיח אנושי, מתחשב, ושיח שאומר שיש כאן עם טוב. אתה מגיע לבתי חולים, יש שם מכל רובדי הציבור. יש אנשים מהשמאל, יש אנשים מהימין, יש ערבים. בכפר שבנינו בנגב, עדי נגב נחלת ערן, יש עובדים בדואים, ויש עובדים יהודים, יש נוצרים מתנדבים. ואתה מגלה שיש גם הרמוניה, ויש כבוד הדדי, ויש פלורליזם, ויש הכלה של השונה והאחר. ויחד עם זה השיח הציבורי, בעיקר הפוליטי, הוא שיח טעון תיקון, הוא שיח שצריך להיות מכבד. פלורליזם פירושו לא דעה אחת אלא מגוון של דעות, אבל בתוך כך הייתי מצפה שהשיח יהיה שונה. שיח מתון ומכבד. והיום במידה רבה השיח הוא שיח מקטב, שלא פעם נשמעות אמירות נוראיות, ומאוד מעליבות. יש לזה סיכוי שתהיה כאן הכלה. יש סיכוי שזה יקרה? אני חושב שכן, ויש אמירה שקשורה למנהיגות. האומרת: כשהרבי מרקד, מרקד את כל החברה. כלומר, המנהיגות במידה רבה משפיעה על השיח. אגב, אחת הסיבות שאני לא בפוליטיקה, זה בגלל שמטבעה היא מקטבת. והשיח נוטה להיות שיח פוסל. בלשון המעטה. בסופו של דבר, הכוח האמיתי של העם. הוא הכוח של האנשים בשטח, העושים במלאכה. נכון שהמנהיגות משפיעה, ומנהלת משברים, ומחלקת תקציבים. אבל הרוח היא רוח שבאה מתוך מסורת, מתוך ערכים מהבית, ובואו ניקח את מה שקרה פה במלחמה מאז השבת הנוראית, מי שעמד בפרץ וגילה גבורה אלו האנשים מכל הקשת החברתית, מהימין ומהשמאל. שקפצו יחידים ורבים ונלחמו. והרוח הזאת היא רוח שבאה מהבית, באה מהתרבות, באה משורשים מאוד מאוד עמוקים, שיש לנו אותם. הרוח היהודית הבסיסית היא תעודת כבוד. נכון, היא עומדת כל הזמן במבחנים. הרוח היהודית הציונית היא הרוח שהקימה, את מדינת ישראל. והפכה אותה למדינה משגשגת, מדינה שלמרות גודלה הזעיר, גם דמוגרפית וגם טופוגרפית, ההישגים שלה עצומים. אין מדינה בעולם שפיתחה יכולות ליירט טילים מעל האטמוספירה. אין מדינה שהצליחה לפתח מערך כמו כיפת ברזל. וגם ההצלחות של מדינת ישראל, כמות זוכי פרס נובל. ההצלחות בתחום של חקלאות, בתחום של מדע, תרבות, בכל תחום, בכל תחום יש פה הצלחות פנומנליות, פנומנליות. באוקטובר זה למעשה אנטיתזה, 7- אבל מה שקרה ב לעוצמות שציינת. איך אתה מסביר את מה שנקרא קריסת הקונספציה המכונה חמאס מורתע? אני אומר, שדווקא העליונות הטכנולוגית שהשגנו, במידה מסוימת הביאה לסוג של עיוורון. העיוורון הוא בעצם באבחנה שהארגון הזה, ארגון הטרור שכביכול נתפס קטן, שמוציא מעת לעת פיגועים, הוא הפך מארגון טרור לצבא טרור. והוא בעצם בנה את עצמו עם מערכים שלמים כדי לבצע את המתקפה באוקטובר. והוא תכנן בעצם, שהמתקפה הזאת תהיה 7 של מתקפה גם מדרום, גם מצפון וגם מאיראן, משלוש חזיתות, והיא תביא להשמדת ישראל. ואנחנו חשבנו שהרעיון המוביל, למרות התעצמותו, הוא רעיון של הסדרה. החשיבה הייתה שהוא עדיין ארגון טרור ולא צבא טרור, והחשיבה הייתה שהוא לכל היותר יירה מספר טילים שאנחנו טילים. 3-4 יודעים להתמודד איתם, החשיבה הייתה שהוא ירה מקסימום שמונה פיגועים ביום אחד. אבל היה עיוורון מסוים שאמר, לא, הם מורתעים, זאת אומרת, הם יודעים שאנחנו הרבה יותר חזקים, לכן הם לא ילכו למהלך כזה. המהלך הזה, שתיארתי הוא מהלך של בניין כוח יום אחד אולי, אבל כעת הם מפחדים. ואולי גם היינו מדושני עונג יותר מדי, אתה יודע, מבוסמים כמו אחרי ארוחת צוהריים, רוצים איזה שנ"צ, משהו עם הסגנון הזה...וזה נוצל ע"י החמאס. אני חושב שדווקא האנשים שעוסקים בביטחון הם לא היו מדושני עונג או שובע. מי שבוחר באורח החיים, אם זה במוסד או בשב״כ או בצבא ההגנה לישראל, הוא ממש לא שם. החיים שלו הם חיים של שליחות, של מסירות גדולה, של "המבחן העליון שלנו הוא ביחס לאחר, לפצוע, לנכה, למוגבל, לחלשים ביותר בחברה" אני חושב שהמבחן הגדול של כולנו הוא מבחן העשייה, לא מבחן הדיבור. המבחן הוא תמיד בעשייה. ואני מנסה למקד את היום-יום שלי בעשייה. אנחנו אומרים לכל אחד מאיתנו, עם ישראל חי. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. העם שלנו קיים כמה אלפי שנים, והוא באמת, אני מאמין שהוא עם הנצח. 2025 ספטמבר | תשרי תשפ״ו 34