"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 77 | אוקטובר 2025 תשרי תשפ"ו

נפתח בסיפור אופייני ליו"ר הסוכנות היהודית דורון אלמוג: בחול המועד פסח השנה, סייר היו"ר, אלוף (מיל') יש לציין, ליד הגבול עם סוריה, ושוחח של חטיבת 202 עם חיילי פלוגת ח"ץ מגדוד הצנחנים. רוב החיילים בפלוגה הם עולים חדשים, באוקטובר הרגישו 7 חרדים חובשי כיפה, חבר'ה שאחרי חובה לעלות על מטוס, להצטייד במדים ובנשק - ולתת כתף למאמץ המלחמתי. חלקם נחתו בישראל לפני פחות משנה. "יודעים מה הכי הייתי רוצה?" שאל אלמוג את הנוכחים מבלי לחכות לתשובה. "שיגיעו לפה לפחות מיליון יהודים, קיבוץ גלויות אמיתי. תשלחו ווטסאפים לחברים ולמשפחות, ותגידו להם שיש פה מדינה במלחמה ושאנחנו זקוקים לכמה שיותר, כדי להיות גדולים וחזקים. אם מישהו מכם צריך עזרה בעלייה מול הרשויות ומשרד הפנים - תפנו אלי, אל תתביישו". אחד החיילים, שהגיע לישראל ממיאמי, שאל את אלמוג למה לוחם מעוטר כמוהו בוחר לעסוק דווקא בענייני עלייה. "כמעט כל מה שקורה איתי הוא בזכות ערן בני, שנולד מוגבל ומעולם לא דיבר או קרא לי 'אבא'", מיהר אלמוג לענות. "ערן, שהיה בתלות מוחלטת בחסדי אחרים, לימד אותי מהם אהבה, חסד ויהדות. ערן החלש, שקראו שנה. אנחנו 2,000 לו 'מפגר', הוא העם היהודי במשך גילינו איתו מהן גזענות ואפליה, ילד שלא רוצים אותו." ועם התובנה הזו והמסר הזה פתחתי את הריאיון המרכזי שלנו במגזין, בשאלה המתבקשת: "עד כמה אתה קשור לאוכלוסיית האנשים עם מוגבלות?" והוא ענה כי המורה 18 - שלו בתחום הוא לא אחר מאשר בנו ערן, שנפטר לפני כ .23 כתוצאה מפגיעה מוחית מלידה והוא בן המורה הגדול שלי זה ערן, הבן שנולד עם מוגבלות שכלית, שמעולם לא דיבר, שלא קרא לי אבא, שלא יצר קשר עין, והוא המחנך הגדול שלי. לימד אותי בעצם לשפוט את העולם ממקומו. ממקומו של החלש ביותר, זה שמכנים אותו בחברה מפגר, זה שנתון באפליה, בדעות קדומות, בסטריאוטיפים. והוא בעצם, בכל הווייתו, הוא המבחן העליון לרגישות האנושית. הוא הילד שבכוחות עצמו לא יכול היה לעשות כלום, לא להתרחש לבד, לא לאכול לבד, גם לא לומר תודה. ולמעשה כל אחד מאיתנו, בשבריר שנייה, יכול למצוא את עצמו במקומו. כתוצאה מתאונה, מחלה, סטרוק, פיגוע, טרור, ואתה עלול להיות נתון בחסדי אחרים. גישה אחת שקיימת היא גישה שמונעת מתוך האגו, זאת אומרת, היא כביכול מתעלמת מהחולשה. היא מאדירה את החזקים. ובמידה רבה גם כמובן של צדק. משום שבלי לוחמים, בלי אקדמאים, בלי חוקרים, בלי רופאים, בלי מדענים. החברה לא יכולה להתקדם. ההישגים הגדולים של האנושות הם אנשים בעלי יכולת גבוהה. הגישה האחרת רואה את מקומו של המוגבל בחברה. אנחנו תמיד צריכים לזכור את החלשים בתוכנו. המוסר היהודי הוא מוסר של ערבות הדדית, הוא מוסר של אהבת אדם, הוא מוסר של חסד, של צדקה. ויש כאלו שרואים ילדים כמו ערן, הבן שלנו, כנשמות גבוהות. אז בעצם אתה מגלם את מה שאתה מדבר על שתי הגישות האלה. ואתה הלכת לדרך של לעשות את הדברים הגדולים... אלמוג: תראה, בסוף, בסוף, כולנו פה נמצאים כאן באופן זמני. ואני חושב שחלק מהציווי או המשמעות העמוקה שאנחנו נותנים לחיינו, זה לעשות את המירב כדי שנהיה חברה טובה יותר, כדי שנהיה עם טוב יותר, כדי שנהיה מדינה טובה יותר, אבל גם כדי שנהיה ראויים לשם בני אנוש. וביהדות אצלנו אנחנו אומרים קדמה דרך ארץ. זאת אומרת, לפני שאתה מדבר איתי על פי פילוסופיות גבוהות, קודם כל תהיה בן אדם. קדמה דרך ארץ, קודם כל תהיה בן אדם. תברך, תהיה נדיב, תגלה טוב לב, תסייע לנזקקים, וכמובן לנסות לממש את עצמנו, במקום שאנחנו חושבים שהוא נותן משמעות לעשייה שלנו. העשייה שלנו היא לא עשייה של יחידים. העם היהודי לא מתקיים כיחידים. העם היהודי מונע מתפיסה חברתית המנהיגות במידה רבה משפיעה על השיח. אגב, אחת הסיבות שאני לא בפוליטיקה, זה בגלל שמטבעה היא מקטבת. והשיח נוטה להיות שיח פוסל. בלשון המעטה. 2025 ספטמבר | תשרי תשפ״ו 31