"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 77 | אוקטובר 2025 תשרי תשפ"ו

מתחילת השנה. שיא שלילי, כואב ואכזרי. אלפי פצועים ונכים בתאונות דרכים והם בכלל לא חלק מהשיח הציבורי. זה לא נעצר, זה לא מואט אלא להפך, זה רק מחמיר מיום ליום. הנסיעה בכבישי ישראל הפכה למוקש יומיומי. רק במלחמה, בשביתת מורים או בזמן מגפה יש קצת שקט על הכבישים. ובין לבין? עומסים בלתי נסבלים, עבודות תשתית, מסלולי רכבת, חסימות נתיבים, הפגנות, פקקים, עצבים. הצפיפות מטורפת והאזרחים על הקצה. המתח הנפשי שובר שיאים. הכעס גואה, הנהגים עצבניים, האלימות בכביש מתפרצת וכל זה מתערבב עם תחושת חוסר אונים כללית. ומה עם מתן השירותים לציבור? השירות לציבור בכל התחומים הפך לגרוע מאוד עד מגעיל ממש כך! רוצים דוגמאות? בבקשה: ברגע שחותמים חוזה – פתאום "אין עם מי לדבר". משיבון אלקטרוני מודיע בתור"... 31 שאתה "מספר השירות האישי האנושי מת מזמן, האנושיות מתרחקת לטובת הדיגיטל והרובוטיקה. מיליון 4 –3 ישראל נועדה להכיל תושבים. היום חיים כאן כבר כמעט מיליון על אותן תשתיות, אותם 11 כבישים, וכעת עם גלי האנטישמיות בעולם כאשר העלייה רק תלך ותגבר. אז נכון, יש ממשלה, יש שרים ויש דוברים – אבל הרוב מסתכם בדיבורים בעלמא. ואנחנו, האנשים הפשוטים נמצאים במרוץ מטורף אחרי כסף, מותגים, מותרות. עכשיו גם עם הבינה המלאכותית שמאיימת לבלבל אותנו עוד יותר, המציאות דוהרת ואנחנו בתוכה. אין רגע לנשום, אין זמן להביט סביב. בבקשה, תשמרו על עצמכם. כי אף אחד אחר לא באמת ישמור עליכם. נתפלל ונקווה שהשם ישמור אותנו כי אין להישען וודאי לסמוך על אף אחד אלא רק על אבינו שבשמיים! שמחה עם נגיעות כאב כולנו אוהבים להשתתף בשמחות של משפחה וחברים, במיוחד כשמדובר ביום מיוחד. ההכנות לרגע המיוחל והשמח, התספורת, הבגדים והאוכל, הכול חייב להיות מתוקתק כדי ליהנות מהרגעים המיוחדים. אבל יש דבר אחד שמרסק את האווירה הטובה - התקליטן שמתחיל בניגונים רועשים עד כדי סכנת שמיעה. בתחילה הצעירים רצים לרחבה, רוקדים, משתוללים ונהנים. התקליטן מתלהב, והכל נראה בסדר. אבל אחרי חצי שעה, הרעש כבר מציק ומכאיב. הבומים והצלילים הגבוהים מרעידים את הלב ולא לטובה. ציוד ההגברה שנשמע מתאים יותר להופעה בבלומפילד עם איל גולן או עומר אדם, פשוט לא מתאים לאירוע משפחתי. לאחר שעה–שעתיים של רעש מחריש אוזניים ובלתי נסבל, האורחים 11 המבוגרים מתחילים לעזוב. בשעה נשארים במקום בעיקר צעירים בלבד. ואני שואל את עצמי, מדוע אי אפשר ליהנות ממוזיקה נעימה עם שירים אהובים מהעשורים הקודמים. במקום זה מטיחים עלינו רק בומים וקולות גבוהים. אפילו בזמן הארוחה, כשכולם יושבים לאכול, התקליטן לא מפסיק או לפחות עובר לשירים במינון נעים לאוזניים וממשיך כאילו נמצא באירוע אחר. פעם פניתי אליהם בבקשה להנמיך את הווליום כדי לאפשר לכולם ליהנות, גם קהל המבוגרים. ואני שואל, מדוע לא להתחשב בקהל האורחים המגיע לאירוע, בעצם בכולם? מדוע לא לכבד גם את המבוגרים שמגיעים לשמוח? שמחה אמיתית היא גם להקשיב ולכבד את כולם, לא רק את הרגעים הרועשים. ביקורות פתע בעסקים ובאתרי בילוי מזה שנים אנו בארגון נכי ישראל, מבצעים מדי פעם בדיקות פתע בעסקים ובמקומות בילוי, במטרה לוודא את רמת הנגישות במקום ומתן שירות אדיב ומיטבי לאנשים הצפיפות מטורפת והאזרחים על הקצה מדוע לא לכבד גם את המבוגרים שמגיעים לשמוח? שמחה אמיתית היא גם להקשיב ולכבד את כולם המדור של מומו 2025 ספטמבר | תשרי תשפ״ו 24