"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 77 | אוקטובר 2025 תשרי תשפ"ו

כמדי שנה, גם השנה, בחודש ספטמבר, ארגון נכי ישראל הוביל נופש מרגש ומושקע לעשרות חברי הארגון ובני שנים 25 משפחותיהם באילת. כבר שאנחנו מקיימים את המסורת הזאת, והלב מתרחב בכל פעם מחדש. וכמו תמיד, מי שעמדה בראש הפקת הנופש הזה היא ספי היקרה, שפועלת במסירות אין קץ ועושה עבודת קודש של ממש. לשמחתנו, מאות חברים וחברות הגיעו לנפוש, מהיום הראשון ועד סופו נהנו, שמחו, שרו, רקדו, וחוו רגעים של אחווה, חיבוק ותחושת בית. במעמד חלוקת מפתחות החדרים, זכו הנופשים גם בשי מרגש, באדיבות חברת אבזור רכבי הנכים "אצמ" ועובדת החברה קרן שלפיקה - האישה הנפלאה והרגישה שמאחורי המחווה. אבל לצד השמחה הלב התכווץ. משה בסעד ז"ל, מנכ"ל הארגון, אדם נדיר ורב חסד, האיש שהקים את מערך הנופשים לדור שלם של נכים היה חסר בנופש הראשון שהארגון מוציא כשהוא לא עמנו. משה דאג תמיד לכל פרט, לכל צורך, לכל אדם. היה נוסע שוב ושוב לאילת, תוך העמקת שיתוף הפעולה עם רשת "אסטרל" ובני זרח הבעלים, שדאגו להנגיש חדרים עם ציוד מותאם אישית מתוך תחושת שליחות אמיתית שבאה מהלב ולא רק כחובה. לצד חסרונו של משה בסעד ז"ל, היו חסרים שם חברים יקרים נוספים שאינם עוד עמנו: עמנואל לוי, אורה בושרי, ארילה מיזן, אלי בשרי, יומטוב וחנה כהן, נחום יעקב מראשון לציון ודוד מסס זכרונם לברכה. אמנם המראה של מאות משתתפים, בהם גם בעלי נכויות קשות, רוקדים, מחייכים ומתחזקים היה מראה שמחמם את הלב וממלא את הנשמה, אך אי אפשר היה שלא לחוש את הריק. ישבתי בצד, מביט, מרגיש, ובתוך השמחה דמעה שקטה זלגה על הלחיים. יהי זכרם של חברינו ברוך. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים. אמן. שנים של נתינה, רגעים של חסד 25 ודמעה אחת של געגוע... מדינת 70 - מאז שנות ה ישראל שינתה את פניה... 60־ כל מי שהכיר את המדינה בשנות ה יודע לזהות את השינוי. 70־ וה הכול נהיה מהיר, לחוץ, תזזיתי כאילו אין זמן לעצור ולהתבונן, כאילו שכחנו אחד את השני. פעם עוד היינו נפגשים סביב שולחן אצל סבא וסבתא, מרגישים משפחה. היום אנו פוגשים אנשים ושומעים רק תלונות: על יוקר המחיה, על חוסר הביטחון, על הממשלה, על החטופים, על הכבישים. הכול הפך מורכב, קשה, רועש, ולמרות השפע שיש כאן, שפע שלצערנו גם לא באמת נגיש לכולם. היום אי אפשר שלא להבחין בהעדר מנהיגות עם רגש. אין חמלה. מי באמת כואב את מצוקת המורים והשכר המביש? מי דואג לשוטרים שמסכנים את חייהם למעננו? לצוותים הרפואיים שנשחקים מעומס בלתי נסבל? הפוליטיקה הפכה לכלי משחק. קומבינות, אינטרסים, קשרי הון־שלטון, טיסות מיותרות וקוקטיילים במקום אחריות ציבורית. נבנים עוד ועוד בניינים, בלי יציאות חדשות מהעיר, בלי תחבורה מספקת, עם מצוקה גוברת של עולים, עובדים זרים, ותושבים שנאנקים תחת העומס. הלחץ הנפשי של אזרחי ישראל גובר ומורגש אצל כולם. צופרי האמבולנסים הפכו לפסקול יומי. ומי ייקח אחריות? הרוגים בכבישים 300 - יותר מ המדור של מומו לוחם למען זכויות הנכים והחברה 2025 ספטמבר | תשרי תשפ״ו 22