"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 75 | אפריל 2025 ניסן תשפ"ה

כל כך צעירה מנהלת פרויקט כזה גדול? בהתחלה זה באמת הרתיע אנשים. אבל אני חושבת שכשהם ,14 מבינים שיש לי ניסיון – הרי אני עוסקת בזה כבר מגיל כלומר כמעט תשע שנים – הם מתחילים לראות אותי אחרת. ברגע שמכירים אותי לעומק, רואים את הקשר המיוחד שנוצר לי עם הלוחמים הפצועים והמשפחות שלהם, ואז הגיל הופך להיות פחות משמעותי. את חושבת שהניסיון הוא מה שעושה את ההבדל? לגמרי. כדי להגיע לרמה כזו של קשר עם הלוחמים והמשפחות, צריך ניסיון אמיתי וגם הכשרה. אני בעצמי עוברת בכל שבוע הכשרה עם פסיכולוגית, כדי להיות הכי מדויקת בתמיכה שאני מעניקה להם. המקצועיות שלי מאוד חשובה לי, ואני גם מנחילה את זה למתנדבים בעמותה. כשהם רואים שיש לי ניסיון והבנה עמוקה, זה נותן להם ביטחון, ואז הגיל הופך להיות משהו שולי. הרבה אומרים עלייך שאת מלאך, מה את חושבת על זה? וואו, תודה רבה. אבל אני לא רואה את עצמי כמלאך – אני פשוט מרגישה שאני בשליחות. בעיניי, מי שבאמת מלאכים אלו הלוחמים עצמם, ששומרים עלינו, וגם עכשיו, כשהם בתהליכי שיקום, הם עדיין מגינים עלינו בדרך שלהם. אני כאן כדי לסייע להם, לדאוג להם ולהיות בשבילם. אני מסתכלת עליהם בצורה אחרת. אני לא רואה את הפציעות שלהם, אלא את מי שהם. אני לא מתייחסת לכיסא גלגלים כפקטור מגביל, כי אני מכירה המון אנשים נכים שממשיכים בחיים שלהם למרות הכול. מבחינתי, זה לא מה שמגדיר אותם. זה ראייה מאוד מיוחדת. אני באמת מאמינה בזה. למשל, בשבוע שעבר פגשתי לוחם בשם חגי, הוא כבד ראייה כרגע, ויש תקווה גדולה שהוא יוכל לראות לפחות בעין אחת. הוא נפצע לפני חודשיים בלבד בחזית. כשהוא סיפר לי על ההתמודדות שלו, מיד חשבתי על לוחם אחר, מתן, שגם הוא כבד ראייה מהמלחמה בתחילת אוקטובר. מתן עבר את זה, והוא ממשיך קדימה, וזה בדיוק מה שאני רוצה להעביר לחגי – שתמיד יש תקווה, שתמיד אפשר להמשיך הלאה ולכן גם הפגשתי ביניהם. לעודד את חגי ע"י ליווי ותמיכה של מתן. וואו מרגש. ספרי לנו על החוויה שלכם בירושלים, בשבת המאחדת והמרגשת עם קבוצת הפצועים שאת מלווה. זה נשמע מאוד עוצמתי. זה באמת היה רגע בלתי נשכח. היינו בעיר העתיקה, במקום שמשקיף על הכותל, ממש בית שמאפשר לראות את כל הכותל בצורה מדהימה. המקום הזה נשכח במשך שלושים שנה, וזה היה מרגש להיות שם. אחרי זה קיימנו הבדלה מוזיקלית, ובסופה שרנו יחד את "התקווה". עמדתי שם, מול הנוף המדהים של ירושלים, כשהכותל פרוס לפנינו, ויחד איתי כל הלוחמים הפצועים. זה היה בלתי נתפס לראות אותם עומדים לצידי – ולחשוב, שרק רגע לפני כן, חלקם היו בכיסאות גלגלים או עם קביים, וחלקם עדיין היו במצב הזה, אבל באותו רגע כולם פשוט נעמדו. זה לא חיים של שליחות, חיים של עשייה למען הכלל עמדתי שם, יחד עם כל הלוחמים הפצועים. חלקם היו בכיסאות גלגלים או עם קביים, כולם פשוט נעמדו. זה לא שינה אם הם היו על קביים, ושרנו יחד "עם ישראל חי" ו"התקווה". זה היה רגע של אחדות, של תקווה, של עוצמה. 2025 אפריל | ניסן תשפ״ה 62