"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 75 | אפריל 2025 ניסן תשפ"ה

"בוקר טוב" – הם עומדים ומכבדים, וזה עובד ככה כבר שנים. אני מסתכל לכל ילד בעיניים ונותן לו גבולות. אני מדבר על ילדים בכיתות י'-י"ב, ילדים שבעצם נחשבים "כבדים". אני מלווה אותם ומרגיש שאני חריג בנוף מערכת החינוך – כי זה בדמי. זה הדבר הכי חשוב עבורי. איך זה משפיע על החיים האישיים שלך? י ש ל י ח י י משפחה טובים מאוד. אני מביא ילדים הביתה, עוזר להם בשיעורים. מבחי נתי, ההצלחה שלהם היא ההצלחה שלי. בשבילי חינוך זו שליחות. יש לי חיי משפחה נהדרים. אני מביא תלמידים אליי הביתה ועוזר להם בשיעורים. יש לי תלמידים שהוריהם גרושים, ואז הילד נמצא לפעמים גם עם הורים בעייתיים כתוצאה מזה. למשל, לאחרונה טיפלתי בילד שאומץ על ידי זוג, ולאחר מכן הם התגרשו וכל אחד זורק אותו לצד השני, והוא לא מוצא את עצמו. אז לקחתי אותו אליי הביתה כל שישי-שבת. אני הופך כלפיהם לדמות הורית. אשתי יוכי עוזרת לי ותומכת בי בדברים האלה. אני רואה בה לא רק את היופי – וכך גם היא כלפיי היא לא רואה בי רק את היופי שבחוץ אלא גם את הפנימי. אני נזכר איך הכרנו במקרה בקולנוע, ראיתי אותה וישבתי לידה, ומאז האהבה פרחה בינינו. היא עבדה בתעשי יה האווירית במחשבים, הרימה פרויקטים ענקיים, ולפני שלוש שנים היא פרשה מהעבודה. אתה נשמע אדם מאוד פעיל, גם מעבר לעבודה שלך כמחנך. החופש שלי הוא להיות בעבודה עם הבן שלי. כמו שאמרתי, פעם בשנה אני יוצא לשבוע חופשה. אני מאוד פעיל גם בתחום הספורט. עד היום אני משחק כדורסל בכיסאות גלגלים, וגם עם צעירים שנפצעו במלחמת חרבות ברזל בבית הלוחם. אני קפטן של ארבע קבוצות, שוחה פעמי ים-שלוש בשבוע, ובחדר כושר כל הזמן. אני בתנועה, לא להישאר בבית. לפתח את עצמך, לא להתבכיין – זה הגורל שניתן לנו, אבל צריך להמשיך לחיות. איזו אמירה אתה הכי מתחבר אליה לגבי הדרך שבה אתה מתמודד עם החיים? האמ י רה הכי חזקה מבחינתי היא לזוז, לחפש עבודה, להכיר חברים. יש לנו מועדונים כמו בית הלוחם שנותנים לנו כוח. צריך תמיד לחשוב על לקום, ללכת ולעשות את מה שצריך. יש לי אמנם מגבלה, אבל זה חלק מהחיים שלנו. אלוהים נתן לי כוחות, ואני ממשיך עם זה. גם כשהייתי חולה, הלכתי לעבודה. אתה מתכנן להמשיך במערכת החינוך עוד הרבה זמן? אני רוצה להמשיך עוד שנה-שנה וחצי במערכת החינוך, ואחרי זה אני רואה את עצמי בכל מיני מסגרות. אני רוצה לתת שיעורי עזר בהתנדבות, שעה-שעתיים ביום. הנתינה היא זו שנותנת לי כוח, היא מרימה אותי. אתה חושב שהפציעה שלך שינתה את המודעות שלך לנושא של אנשים עם מוגבלות? בהחלט. יש לי מודעות גבוהה יותר למצבם של אנשים עם מוגבלות. כשנפצעתי ושמו לי את הפרוטזה, הרגשתי לא נוח, ניסיתי להסתיר אותה. היום זה גלוי לעין, אני מוריד ושם אותה בלי בעיה. הייתי ביחידה מובחרת וחשבתי שאני גיבור לאומי – עד המלחמה האחרונה. מה השתנה בתפיסה שלך מאז המלחמה האחרונה? היום אני רואה את הגבורה של החיילים שלנו. חלקם למדו אצלי, והם היו בטוחים שלא יצליחו לעשות כלום בחיים – והנה הם נלחמו בגבורה. אני כלום לעומתם. הם הגיבורים האמיתיים. זה הסיפור של הישראלים – לא ינצחו אותנו אף פעם. אתה אומר ש"חשוב שהמלחמה הזו קרתה" – למה אתה מתכוון? כי בזכותה גילינו מי אנחנו. ראינו מי הם הרוע ומי אנחנו. זה היה ניצחון קטן- גדול. בתחילת המלחמה האחדות הייתה הרבה יותר חזקה, היום קצת פחות, אבל אני מקווה שזה יחזור. מה לדעתך הכי חשוב עבור חיילים שנפצעו במלחמה? הם חייבים להתגבר על הפציעות דרך פעילות אינטנסיבית. כי הפציעה החמורה ביותר היא בנפש – ושם אין פרוטזה שאפשר לתקן. בשביל זה צריך טיפול רציני וצמוד עם אנשי מקצוע. אבל יש תקווה – עם ישראל חי! דודו , תודה רבה על השיחה המרגשת. תודה לך! "חשבתי שאני גיבור לאומי – עכשיו אני יודע שהגיבורים האמיתיים הם הלוחמים של היום!" דודו עם אחד מתלמידיו 2025 אפריל | ניסן תשפ״ה 56