"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 75 | אפריל 2025 ניסן תשפ"ה

לי יש הסתכלות אחרת על זה. אני, מבחינתי, פשוט בדרך שלי — אומרת שיותם לא נפטר. יותם כאן. רק הגוף שלו מת. וברגע שאני מנכיחה אותו בחיים שלי — אני אומרת שהוא מלווה אותי. ואני באמת מרגישה אותו. בשנה הראשונה — הרגשתי אותו פיזית. מין אנרגיה מסוימת. תמיד בלילה, כשהייתי נכנסת למיטה ומכסה את עצמי — הייתי מרגישה תזוזות בתוך המיטה. זה לא דמיון. בראש, ברגליים, הייתי אומרת לעצמי: מה אתה שמח פה? אולי חתולים... משהו? אבל לא — זה היה יותם. והוא מגיע המון למתקשרות, לאנשים שמתקשרים אליי ומספרים לי עליו. אז לי ברור — בוודאות מלאה — שהבן שלי כאן. הוא פה. יש לו תפקיד בחיים שלי. והוא לא נעלם. בעצם — מה זו בכלל המילה "נכות"? נכות זה... איזושהי הגדרה. כששואלים אותי: "מה קרה ליותם?" — אני עונה: יותם נהרג. אני לא אומרת "יותם מת", ואני גם לא אומרת "יותם נפל". "נפל" זה בכלל הכי גרוע מבחינתי. מעניין מאוד מה שאת אומרת... זו באמת הסתכלות אחרת. וגם כשיותם היה בחיים, עם כל ההתמודדויות שלו — אפילו אז לא אמרתי שהוא "נכה". אמרתי: יותם הוא אדם שיש לו קושי. יש לו אתגרים. וגם על כל אדם שחסרה לו רגל — מה זה אומר? מה, רק בגלל שחסרה לו רגל — הוא נכה? אני לא אמרתי: "זה רק רגל", אבל בעיניי, זה כלום. זה שום דבר. הוא יכול לעשות פי מאה ממה שאני עושה — עם שתי רגליים ושתי ידיים. והנה ההוכחה: ההוכחה היא שהנכות — היא בראש. וגם האבל. וגם האובדן — זה בראש. גם אם אין לי פיזית את הגוף של יותם — אני יכולה לספר לעצמי מה שאני רוצה על יותם. ומאז שהוא נהרג — הוא פי מאה יותר משפיע בעולם הזה ממה שהוא היה קודם. כולם מדברים עליו. כולם יודעים מי זה יותם. כולם מצטטים אותו. כולם מוחאים לו כפיים. מציירים אותו. יש לי מיליון ציורים. בלי סוף. הולכים להקים בית ספר על שמו. הולכים להקים כיתה על שמו. יותם — בחיים שלו — הוא הוכחה. הוכחה למהות. וזה עניין של תודעה. ואני פוגשת הרבה מאוד הורים שכולים. והרבה מהם אומרים: "זה כאילו חתכו לי יד. כאילו אין לי יד." ואני אומרת — תראו, העצב — הוא חלק מהחיים. זה לא שאין עצב. יש עצב, מדי פעם. אני מסתכלת מול הקיר ואומרת: "רגע, איך זה יכול להיות? עוד פעם לחזור לסיפור הזה... ומה עכשיו?" אבל מצד שני — יש את התודעה הנוספת הזאת. תודעה הרבה יותר בריאה בעיניי. וזה לא התכחשות. אני לא מתכחשת למציאות. אתה יודע מה אתה מזכיר לי עכשיו? לפני כמה ימים מישהו סיפר לי סיפור הזוי, מטורף. אמרתי לעצמי: וואו, לאן הגענו? שמחבלים שנעצרו ונחקרו — שאלו אותם: "הרי הגעתם לשדרות, גם לאופקים — למה לא הגעתם לנתיבות?" והם ענו: "הגענו לנתיבות, הגענו לכיכר — ופתאום ראינו שם איזו דמות ענקית, מבהילה — וברחנו." הם אמרו שיש שם רבנים... אלה הרבנים שהתפללו על העיר. הם, המחבלים, אומרים את זה. אני לא יודעת כמה זה אמיתי יש דברים שאנחנו לא יודעים. ויש גם דברים — שזכותי להמציא אותם. אמרת לי שאת מאמינה שבעוד שנה וחצי, כשיהיו בחירות — יקומו מנהיגים מלמטה. אז אני רוצה לשאול אותך, האם את תהיי בין אלה שיקומו וייכנסו למגרש הפוליטי במטרה להשפיע? "חשתי שגרזן נחת על ראשי כשהודיעו לי שיותם שלי נהרג – בחרתי להפיץ את אורו ברבים" מנכ״ל/ית, כשאתם מזמינים אליכם אדם בכיסא גלגלים, בבקשה תדאגו לחניה מסודרת לרכב ושהדרך אליכם למשרד תהיה נגישה ונוחה. איריס חיים על רקע נוף ביתה . 2025 אפריל | ניסן תשפ״ה 42