"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 75 | אפריל 2025 ניסן תשפ"ה

למה שאאמין לזה? אולי הבן שלי נמצא במקום ממש פתוח. אולי יש איזו... דמיינתי, סיפרתי לעצמי סיפור — שיש איזו ערבייה שמטפחת אותו, שמטפלת בו, שיותם יחזור עם איזו בת זוג ערבייה ויספר לי: "אמא, תראי, הכרתי את פטמה — זאת בת הזוג שלי." זה נשמע אולי מלא בדמיון, מלא בצחוק — אבל דמיינתי את יותם באור, לא בבור. ואחר כך, היה לי איזה מפגש במהלך המלחמה, ודיברתי על זה — שכל יום אני צריכה לבחור מחדש איפה אני שמה את הדמיון שלי. האם אני שמה אותו בבורות החשוכים של חמאס? או שאולי — יש אופציה אחרת. מאיפה אני יודעת? ככה גם דיברתי כל הזמן. הרי הייתי כל הזמן בתל אביב. ואיך את מספרת את זה בעצם? איך מגיבים אלה ששומעים? אנשים רוצים להידבק בזה. בוודאי. רוצים גם להיות ככה. רוצים גם להאמין שטוב. שראוי — שאפשר לראות רגע... לא ללכת הכי למטה עם זה. אני העדפתי לדעת שהבן שלי חי. גם אם הוא עכשיו מתמודד עם קושי — אני מעדיפה שהוא יחיה, ולא שיהיה מת. אנשים ששמעו את דרך ההסתכלות שלי — היו בהלם. אומרים, "רגע, איך זה בכלל אפשרי ברגעים הקשים האלה לא ליפול לאוטומט?" ובאחת ההרצאות, מישהי שאלה אותי: "את לא מפחדת להתאכזב?" ואמרתי — אני יודעת שיכול להיות שאתאכזב. אבל אני לא אחכה לאכזבה. אני לא אשב ואחכה שזה יקרה. זו ממש פילוסופיית חיים שלי. עד שאני לא שומעת אחרת — מבחינתי הכול פתוח. גם אמרתי את זה בטלוויזיה, כל הזמן: מאיפה אתם יודעים? למה אתם כבר משחירים הכול? אנשים ישבו בקברים בשואה — חמש שנים. וחזרו. הקימו משפחות. הקימו את מדינת ישראל. למה אתם מזלזלים בכוח של האדם? בכוח של הנפש? תשמעו — אנשים חזקים. הם לא סמרטוטים. ואם אני מבינה משהו ממה ששמעתי, זה שהם הבינו שאם הם לא יעוררו בעצמם את הכוח לשרוד, הם באמת יכולים להישאר שם גם שנים, וכמובן — למות בצורה כזו או אחרת. וכשאנחנו שומעים בטלוויזיה ש"השבויים נזנחו" — זה לא המשפחות אומרות את זה. זה השדרנים אומרים את זה. הטלוויזיה אומרת את זה. יש גם אמירות קיצוניות ל ג מ ר י , ה א ו מ ר ו ת , ששרידותה של מדינת ישראל היא עניין של זמן קצר. הם אומרים שבעצם — הפילוג הזה, העימותים הבלתי פוסקים, יובילו לדיקטטורה, אנרכיה, איך את רואה את עתידה של מדינת ישראל לשנים הקרובות? דווקא מהראייה האופטימית שלך? אני חושבת שזה עוד פרק בהיסטוריה של מדינת ישראל, ושאנחנו נשרוד ונעבור את זה. יש פה הרבה כוחות מאוד חיוביים — ויש גם כוחות מאוד מסוכנים, ובהחלט אני מודעת לזה. אבל אני באמת מאמינה שהטוב גובר, ושאנשים יתאפסו. קודם כול, ברגע שיהיו בחירות בעוד שנה וחצי — יקרו דברים חדשים. יעלו אנשים שיצמחו באמת מתוך העם. אנשים שלא קשורים לשביעי באוקטובר, שלא התלכלכו בפוליטיקה. עם ישראל מבקש משהו חדש. נקי. אנושי. ברור שכרגע יש לנו ממשלה שבאמת מובילה אותנו לאבדון, ואני מקווה שאנשים י תאפס ו על עצמם . שיתעשתו. אני גם חלק מהקולות שקוראים להרגיע רגע. לא להתלהם. לעצור את השנאה. ולקחת אחריות. אבל מה נשאר לי — אם לא לקוות ולעשות את מה שאני יכולה? אני הייתי שם כדי לדבר על הרגע שבו נעצור. שלא נפיל את עצמנו. ואני מרגישה שאנשים מתחילים לחשוב אחרת. יש לי תחושה, שגם מה שקורה בטלוויזיה — קצת מנופח. מנפחים לנו. לא כל הקולות שם מדויקים. יש המון פרשנויות. אנשים מאוד מתוסכלים. מאוד כועסים. ואני מבינה את זה. גם אני. גם אני מתוסכלת. גם אני כועסת. אבל אני גם יודעת — צריך לשים את זה בפרופורציה. ולראות גם דברים מאוד טובים. נחזור קצת לנכים ולעולם הזה. אובדן כזה של בן, בטח בנסיבות כאלה — הוא משאיר אצלך איזשהו סוג של נכות? תחושה של נכות? "חשתי שגרזן נחת על ראשי כשהודיעו לי שיותם שלי נהרג – בחרתי להפיץ את אורו ברבים" ילד שמגיע עם 'מוגבלות' — אין לו באמת מוגבלות. אנחנו אלה שמוגבלים בראש שלנו. אנחנו רואים אדם לפי איך שהוא נראה. לפי איך שהוא מדבר. ולא לפי היכולות שלו. איריס חיים בהרצאה איריס חיים מדליקה משואה ביום העצמאות בשנה שעברה 2025 אפריל | ניסן תשפ״ה 41