"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 75 | אפריל 2025 ניסן תשפ"ה

הייתה אכזבה. הם כעסו על עצמם. על זה שאיבדו קלפי מיקוח. אבל הם עשו טעות. וצה"ל היה שם. והכול נגמר. אבל יפה. אני יודעת התנהגו לבן שלי בסדר. אני יודעת את זה. ויש הבדל. יש הבדל בין אלה שחטפו ואנסו – לבין אלה ששמרו עליהם, כקלפי מיקוח. הם קיבלו פקודות מאוד ברורות – לשמור עליהם כמו על העיניים שלהם. את מספרת את כל זה בהרצאות? זה לא פשוט. כי לא כולם רוצים לשמוע את זה. אפילו כשאני אומרת את זה – אנשים מסתכלים עליי כאילו... "מה את אומרת? מה, הם בסדר?" אז לא. אני לא אומרת שהם בסדר. אבל לבן שלי הם התנהגו יפה. לפחות אני יודעת את זה. אני לא אומרת שחמאס זה עם מוסרי. שימחקו אותם עד האחרון שבהם. אבל ברזולוציה של הבן שלי – הוא קיבל יחס טוב. אבל איך בדיוק הוא נהרג? סיפרו לך? לא במדויק. שנה שלמה עסקנו בריפוי פנימי. מהמקום שלנו. א ח ר י כש נ ה קראתי כתבה מחזיקים 669- ש היום באמצעים כל כך מתקדמים — הם הוציאו גופות מהשטח, נתנו להן דם בדרך במסוק, וזיהו אותן. ו פתא ו ם נפל ל י האסימו ן . אמרתי לעצמי: רגע, אולי אפשר היה להציל אותם. אולי היה אפשר להציל אותו. גם היום — עדיין לא קיבלנו את כל התשובות. יש דברים שנשארו פתוחים. באנו עם שאלות ממשיות. עם שאלות נוקבות מאוד. שאלות שעדיין לא קיבלנו להן תשובות. והתשובות – מאוד קשות. תשובות מאוד, מאוד קשות לעיכול. אתה לא מאמין שאתה מקבל תשובות כאלה ממדינת ישראל. מהמודיעין של הצבא. כמו: "סליחה", ו"לא יכולנו לדעת שהן שם"? אז מה זה עושה לך העובדה שאין תשובות? אני למעשה מתנהלת בשני ערוצים. יש הרבה משפחות מהשביעי באוקטובר, שהערוץ היחיד שיש להן זה ערוץ הכעס. ערוץ האשמה והכעס. והן פצועות. מאוד. משפחות פצועות מאוד. הן לא מביאות לעצמן שום ריפוי, כי הן מתעסקות בלהאשים את הרופא, להאשים את הפרמדיק, להאשים את זה שירה בך, ואת זה שדקר אותך, ואת זה שאימא שלו לא נתנה לך תרופה בזמן... תמיד אפשר להאשים מישהו. אני גם אחות, אז אני מכירה את זה. אבל אנחנו, לשמחתי, מצאנו דרכים אחרות לטפל בנפש שלנו. ורק אחרי שנה, אני באה לזה ממקום אחר. אני מכילה את זה. אני מכילה את הסיפור שהוא נהרג. אני יודעת שהוא נהרג — מה נעשה? אבל אני כן רוצה תשובות. זה לא ישנה את החיים שלי. גם אם אני אבין יותר — זה לא ישנה את החיים שלי. אבל יש בי צורך להבין קצת יותר. ושגם שם, בצד השני — יבינו קצת יותר. אז את עכשיו במצב שלא ויתרת על התשובות. נכון. אני עדיין ממתינה לתשובות. יש דברים שעדיין אני צריכה לדעת. עדיין מבקשת. ביקשתי פגישה עם הרמטכ"ל. עוד לא קיבלתי. ביקשתי פגישה עם זמיר. עם הקודם — אין לי מה להיפגש. אני לא מחפשת אשמים. ואני חושבת שבהתחלת הלחימה — זה לא היה נכון להתעסק באשמים. כי הפוקוס היה חייב להישאר באנרגיה של "מה עושים", ולא "מי אשם". כי היה צריך להילחם. והיה צריך להביא תוצאות. זה חייל שצריך להילחם — ושבראש שלו עכשיו יהיה "מי אשם, מי לא אשם"? הוא לא יכול להיות מרוכז בזה. גם לא רמטכ"ל. ובהחלט כולם צריכים להרגיש אשמים. את קוראת להרצאות שלך, שאת מעבירה: "באור ולא בבור", את יכולה להסביר את הכותרת הזו? "באור ולא בבור" זה כמה דברים. דבר ראשון, כשיותם נחטף, ואני הייתי צריכה לדמיין את יותם — דמיינתי אותו באור, לא בבור. כל מה שהתקשורת אמרה לנו: יש מנהרות, זה חשוך, זה שחור, זה קר, אבל בעצם אף זה עמוק, אחד לא באמת ידע מה יש במנהרות האלה. ואני אמרתי — רגע, מאיפה אני צריכה להאמין לזה? "חשתי שגרזן נחת על ראשי כשהודיעו לי שיותם שלי נהרג – בחרתי להפיץ את אורו ברבים" אני רוצה להיכנס להנהגת המדינה. אני באמת חושבת שיש לי יכולת להשפיע — בדרך המיוחדת הזאת שלי. כי אני מייצגת את הקול השפוי. זה שיודע לשים את הדברים בפרופורציה. 2025 אפריל | ניסן תשפ״ה 40