"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 75 | אפריל 2025 ניסן תשפ"ה

"חשתי שגרזן נחת על ראשי כשהודיעו לי שיותם שלי נהרג – בחרתי להפיץ את אורו ברבים" כי אני, באופטימיות שלי, שלי – state of mind ב- אני תמיד בן אדם שמוצא תקווה. זו לא הייתה שאלה אם הוא יחזור, זו הייתה שאלה של מתי. לא היה לי לרגע אחד מחשבה שזה ייגמר ככה. באמת שלא. ולמחרת הייתי כמו תוכי. כמו רובוט. שני משפטים חזרו לי בלופ: "זה לא יכול להיות." ו"למה?" זה היה כל מה שיכולתי להגיד. מתי בעצם התחלת לעכל את הבשורה המרה? שעות – משהו 36 אחרי קרה. משהו בי התחיל לזוז. במהלך החיים שלי למדתי המון טכניקות. כלים. שבאותו רגע – לא ידעתי אפילו שיש לי אותם. למדתי תטא הילינג – שמדבר על זה שיש נשמות, עולם נוסף, שהוא ממש כאן. מאוד התחברתי לרעיון הזה – שאנחנו באים, הולכים, חוזרים. שהנשמות נשארות איתנו. למדתי גם פסיכודרמה. מיינדפולנס. וזה הציל אותי. כי באמת, אני לא הייתי אני. ביומיום – אני אקטיבית, פרואקטיבית. אני לא שוקעת. אני מתמודדת. אם יש בעיה – פותרים. אבל כאן? לא היה לי על מי להישען. אין לי "גב". אני לבד. והייתי צריכה עזרה. המון עזרה. וזה שינה לי את . כל state of mind כל ה- מה שחשבתי – השתנה. כי ברגע ששיניתי את הסיפור של יותם בראש שלי – הכול קיבל משמעות אחרת. הוא לא היה עוד קורבן. לא מישהו שעשו לו, שהתעללו בו, שפגעו בו. לא איזה מסכן. במקום זה – ראיתי אותו כאדם חופשי. כמי שבחר, באיזשהו אופן, לעשות מעשה. יותם תמיד – כל החיים שלו – היה אדם שהיה צריך להוכיח. להוכיח שהוא שווה. שהוא לא פחות. וזה מאפיין אותם, את הילדים שלנו, את החיים שלהם. הם מרגישים שהם צריכים להוכיח. לנצח. לבלוט. לא להיות כמו כולם. ויותם – הוא הוכיח את זה בשבי. בחמישה הימים האחרונים לחייו – הוא כבר היה בחוץ. חופשי. וזה שינה לי הכול. עליו. על האירוע. על כל התמונה. מתי ידעת שהוא בעצם נהרג ע"י כוחותינו? אמרו לנו מיד - ידענו שהוא נהרג על ידי כוחותינו. לא את כל הפרטים. את שאר הדברים – קיבלנו שבועיים בדצמבר. 30- אחר כך. ב די מהר, האמת. הביאו לנו את התחקיר הצבאי. נכנסנו. והם סיפרו. אני... לא רציתי לדעת. לא רציתי לבוא בכלל. אמרתי – עזבו אותי. הבן שלי נהרג. זהו. מה זה משנה? הרגתם אותו? אז מה עכשיו? מה אני צריכה עוד פרטים? לא רציתי לדעת. וכבר בדרך שלחתי הודעה לחיילים – הודעה שפורסמה אחר כך בכל מקום. זו אותה הודעה שבה אני אומרת – אני לא רואה בכם אשמים. ואז קראו לנו שוב. פגישה עם שלושה קצינים בכירים. תתי־אלופים. ממש בכירים. והם יושבים מולנו – ובוכים. כן. שלושתם. גברים. דמעות. בוכים ומתנצלים. אומרים: טעינו. אנחנו מצטערים. זו טעות איומה. זה לא היה אמור לקרות. ואז הם סיפרו הכול. מה בדיוק סיפרו איך זה קרה? המחבלים – מסתבר – הוציאו אותם מהבניין. כנראה כדי להעביר אותם. הם עשו את זה כל הזמן – העבירו אותם ממקום למקום. וצה"ל – היה שם. בדיוק במקום הזה. אבל המחבלים – הוציאו אותם אל המקום הלא נכון. אפילו אצל המחבלים – יושבים מולנו שלושה קצינים בכירים. תתי־ אלופים – ובוכים. כן. שלושתם. גברים. דמעות. בוכים ומתנצלים. אומרים: טעינו. אנחנו מצטערים. זו טעות איומה. זה לא היה אמור לקרות. משפחת חיים 2025 אפריל | ניסן תשפ״ה 38