"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 75 | אפריל 2025 ניסן תשפ"ה

דברי עוד. זה ממש הרגיש כמו שליחות, כמו משימה. מתי קיבלת את הבשורה המרה? בדצמבר 15 – בשש בערב ב , קיבלתי שיחה מהקצינה 23 שלנו, חדווה בידרמן. הייתה לנו קצינת קישור מדהימה, אישה מקסימה ומיוחדת. היא הייתה קצינה במילואים, גויסה במיוחד לתפקיד הזה, לא פשוט בכלל. היא ליוותה אותנו כל התקופה, והפכנו להיות ממש חברות. אני זוכרת ששאלתי אותה פעם, “את לא מפחדת להתקשר אלינו? אולי תצטרכי יום אחד להביא בשורה רעה?” והיא ענתה: “מה פתאום. אצלכם — רק בשורות טובות תהיינה.” כולם, איכשהו, נדבקו באופטימיות שלי. אבל כשחדווה התקשרה באותו ערב, היא נשמעה אחרת. היא שאלה, “איריס, איפה את?” עניתי לה שאני מחכה לראיון , כבר מאופרת, 12 בערוץ מוכנה לפאנל. והיא אמרה לי לחזור הביתה. היינו אז בבית זמני שקיבלנו בשואבה. לא שאלתי למה. לא שאלתי מה קרה. אני ילדה טובה — אומרים לי משהו, אני עושה. לא הבנתי כלום, אבל יש לי יכולת לא לרוץ עם המחשבות. יש לי שליטה מאוד חזקה על מה שקורה לי בראש. אמרתי לעצמי: עד שאני לא שומעת שהוא מת — הוא חי. עד שאני לא שומעת שהרביצו לו — לא הרביצו לו. אני בונה לעצמי את המציאות, עד שתבוא אינפורמציה אחרת. היינו מאוד מוגנים במקום הזה, כי בחוץ אנשים פשוט השתגעו. גם היום אנשים משתגעים. ואני כל הזמן שאלתי: מה אתם יודעים? למה ישר אתם חושבים שהכול איום ונורא? לא ידענו כלום. בשבועות הראשונים של המלחמה, הכול היה ספקולציות. אמרו דברים איומים — אבל הכול היה סתם. והאנשים סביב פשוט קרסו תחת העומס. אני הגעתי ראשו נה . וכשהבינו שהגעתי — חיכו לי בחוץ. חיכו כמה שעות. כי בעצם, האירוע קרה כבר בעשר בבוקר. יותם נהרג בעשר בבוקר. אבל אנחנו קיבלנו את ההודעה רק בשש וחצי בערב. היתה משלחת מכובדת — רופאה ועובדת סוציאלית. אחר כך המשפחה התחילה להתאסף, והערב ההוא היה ערב בלתי נסבל. נורא. אני זוכרת ששמעתי את שרעבי מדבר על הרגע שבו נודע לו שאח שלו יוסי נהרג. הוא אמר שזה היה כמו פטיש של חמש קילו בראש. ואני תמיד אומרת — זה היה כמו גרזן. כאילו לקחו לי גרזן והכניסו לי אותו לראש. מי שלא חווה את זה — שלא יחווה. ואי אפשר להסביר את זה למי שלא היה שם. ובאמת — עדיף שלא. זה לא משהו שמילים יודעות להכיל. תחושת ייאוש. זו מילה אחת שמכילה הכול. אובדן. ייאוש. אין תקווה. לא האמנת שזה יכול להיגמר ככה בעצם? לא. לא חשבתי על זה בכלל. זה בכלל לא היה בלקסיקון שלי. שיותם לא חוזר? זה לא היה חלק מהאפשרויות מבחינתי. "חשתי שגרזן נחת על ראשי כשהודיעו לי שיותם שלי נהרג – בחרתי להפיץ את אורו ברבים" אני לא אומרת שחמאס זה עם מוסרי. שימחקו אותם עד האחרון שבהם. אבל ברזולוציה של הבן שלי – הוא קיבל יחס טוב. הייתי צריכה לדמיין את יותם — דמיינתי אותו באור, לא בבור. כל מה שהתקשורת אמרה לנו: יש מנהרות, זה חשוך, זה שחור, זה קר, זה עמוק…ואני אמרתי — רגע, מאיפה אני צריכה להאמין לזה? יותם עם אימו 2025 אפריל | ניסן תשפ״ה 36