האתגר שבהזדקנות | בריאות נפשית, הערכה וטיפול | ליאורה בר-טור

84 האתגר שבהזדקנות שלו, הקשר עם אימא הוא סביב המיטה שבה היא שוכבת במשך מרבית שעות היום. ההתמודדות עם הנכות ברגל, עם מחלת האם ועם מות האב הולידו אצל מנחם צורך חזק בשליטה והובילו אותו כל חייו לשאיפות גבוהות ולהישגים מרשימים ביותר בלימודים ובחברת בני גילו, הכול כדי לפצות על הנכות ועל תחושות חוסר האונים שחש בבית. בזכות הצורך לבלוט ולהצליח בלימודים ובקריירה זכה מנחם לתפקיד ציבורי בכיר ולמשרה בכירה באחד ממשרדי הממשלה, משרה בעלת כוח והשפעה רבה. למרות הכוח וההשפעה שהיו לו בתוקף תפקידו החברתי והמקצועי, נותר מנחם פגיע ורגיש, והיה נתון מדי פעם בפעם למצבי רוח. במהלך השנים אף חווה כמה אפיזודות של דיכאון, שבהן התקשה מאוד לתפקד במשך פרק זמן קצר. בבית הרגיש תמיד שאשתו היא החזקה והיא שהייתה האחראית על ניהול כלכלת הבית, על גידול הילדים ועל ההחלטות בכל מה שקשור להוצאות שוטפות וכן על החלטות חשובות כמו מעבר דירה, החלפת מכונית או רכישת דירה לילדים. אשתו גם הייתה אחראית במשך כל השנים - ועדיין היא האחראית - למסגרת החברתית, לתכנון טיולים, ליציאה לבילויים ולהזמנות בסופי שבוע. הפרישה לגמלאות וההזדקנות הנלווית אליה היוו איום גדול על מנחם, שהיה זקוק כל חייו לשליטה ולתפקידים המשמרים את תחושת הערך העצמי והמפצים על הנכות ועל החסך הרגשי. עד גיל 57 היה מנחם עסוק, בעבודה במשרה חלקית ובפעילות ציבורית. בגיל 57 הוא נאלץ לוותר על חלק ניכר מפעילותו הציבורית לטובת פעילים צעירים יותר, שלדבריו דחקו את רגליו. הוא הרגיש שהוא מתחיל לאבד שליטה, לאבד סטטוס, ובעיקר "להיות לא יעיל ולא רצוי במערכת". למרות הניסיון המקצועי העשיר והידע הרב שצבר הוא הרגיש ש"הצעירים מסתדרים מצוין בלעדיי. הם לא מעוניינים ללמוד מהניסיון שלי. הם רוצים כנראה ללמוד מהטעויות של עצמם". הטיפול במנחם התמקד בעיבוד האבל המתמשך על אבדנים ועל פגיעות שמקורן בגיל צעיר, נמשכו בצמתים שונים במהלך החיים והחריפו שוב בזיקנה. אבדן העבודה וצמצום מעמדו בתחום הפעילות הציבורית המיטו עליו את הדיכאון האחרון. מנחם הרגיש שהוא מאבד לא רק סטטוס גבוה, כוח, השפעה, שליטה וכבוד; הוא הרגיש שהוא מאבד במידה רבה גם את זהותו, את עצמו, ושב להיות ילד נכה, חלש ועזוב.