האתגר שבהזדקנות | בריאות נפשית, הערכה וטיפול | ליאורה בר-טור

244 האתגר שבהזדקנות תלמידת סמינר למורות. הוא ניסה בכל דרך להתקרב אליה והיא התייחסה אליו כאל ילד חביב. יצחק הפליג בזיכרונות וסיפר על חברתו הראשונה: "היינו כמו רומאו ויוליה, נפגשים כל ערב, הייתי בן 81, מאוהב עד הראש. אוי, איזו תמימות הייתה אז". הוא עצם את עיניו וחיוך עלה על פניו. נראה שריחף בעולמות רחוקים. התבוננתי בו בחיוך והרגשתי שגם אני עוזבת את החדר הקטן בבית האבות ומפליגה אל האהבה הראשונה שלי... כך ישבנו בשקט כמה דקות ובנימה אופטימית נעימה זו הצעתי שנסיים את הפגישה באותו יום. הצעתי לו להיפגש שוב בשבוע הבא, אם ירצה. נפרדתי מיצחק, ובמשך כל היום חשתי התרגשות ואופטימיות, רגשות שבדרך כלל אינני חווה במפגש עם בני האוכלוסייה הזקנה. במהלך השבוע ועוד ימים רבים אחר כך הרהרתי בו ובשמחת החיים שלו, החיוּת המופלאה הזו בגיל 09. מאז ועד היום משמש סיפור האהבה שלו דוגמה נהדרת ל"עצמי גמיש", עצמי חסר גיל, היכול לנוע בכל הגילים ולהיות צעיר וגם זקן, ילד וגם מתבגר. היכולת להתרגש, לחוות רגשות חזקים, ליהנות מפריחה של פרח, מתמונה, מאישה יפה או ממוזיקה - היא מרכיב חשוב לבריאות נפשית ומלמדת על הזדקנות מוצלחת. הקשר שלי עם יצחק נמשך כשנתיים. במהלך תקופה זו נפגשנו פעמים אחדות, ואחר כך המשיך יצחק בשיחות עם אחת המתמחות בפסיכולוגיה. הוא לא הרגיש צורך בפגישה מסודרת וקבועה, כי אם בא כשהרגיש צורך לדבר. הדפוס במפגשים נשמר בקפידה: הוא מדבר, אני מקשיבה, מעירה מדי פעם, שואלת, אך רוב הזמן שותקת ומקשיבה. ניסיונותיי לפתוח בשיחה על נושאים כואבים נהדפו בנחמדות ובהומור. הוא לא הרגיש צורך "לטפל" בדברים. עם זאת, הייתה בו פתיחות מפתיעה וחלק מהדברים שסיפר היו אינטימיים מאוד. בסיום כל פגישה הרגשתי מלאה כמכל מלא וגדוש דמויות מן העבר, אירועים וחוויות, שנארגו לסיפורים שבחלקם הגדול נשמעו מפי המספר משעשעים ומלאי הומור אך תוכנם היה קשה, והיו גם כמה סיפורים עצובים מאוד. יצחק עצמו נראה מנותק רגשית. עם זאת הרגשות זרמו אליי בתהליך של