האתגר שבהזדקנות | בריאות נפשית, הערכה וטיפול | ליאורה בר-טור

237 פרק 9 - הטיפול בזיקנה המופלגת: זקן זקן, מה יש לו בחייו? לי חברות. שתי החברות הטובות שלי מתו. מי חי כל כך הרבה?", שאלה בהומור, "פה אין לי עם מי לדבר, חוץ מהמחזר שלי ישראל. עוד אפשר בגיל כזה להיות מחזר?", שאלה בחיוך. "מה את חושבת?" הקשיתי. "מה אני מרגישה? מה הייתי עושה בלעדיו, הייתי משתגעת...". כאן שוב הפנתה רחל את אפיק השיחה ועברה לשאול על בנותיי, כדי לברוח למקומות אחרים, לדמויות צעירות בעלות עתיד וחיים. סיפרתי לה והיא הקשיבה בקשב רב. כזאת היא רחל. גם בגיל 69, במצב גופני ירוד, במחלקה סיעודית, הביעה עניין, שאבה חיים מחיים של אחרים יקרים וחשובים לה. כשהחזרתי אותה לעצמה ושאלתי מה מעסיק את מחשבותיה, סיפרה בגאווה על בנה המוזמן להרצות בכל העולם, והוסיפה: "את יודעת? הבן שלי הוא כבר בן 17. הוא בעצמו סבא לשלושה נכדים, אבל בשבילי הוא נשאר הילד שלי. אני עדיין דואגת לו כשהוא נוסע מירושלים לתל-אביב. טוב, נו, מה כבר יש לי לחשוב ? ’הדאגות הן מלח החיים'. חומר למלא בו את הראש הזקן". נפרדתי מרחל בחום בהבטחה שאשמור על קשר. בפתח הבית נשמתי נשימה ארוכה, נשימה של אבק רחוב ופיח מכוניות, שבעבורי הייתה באותו רגע כחמצן טהור לריאות חנוקות. גם המולת הרחוב נשמעה לפתע כסימפוניה נפלאה של קולות חיים. חשתי הקלה. חזרתי לחיים. לחופש. אותו חופש היקר כל כך לזקנים המוגבלים והמובן מאליו לצעירים. תהיתי במשך זמן רב מאז, מה מחזיק את רחל בחיים - בגיל 69, במחלקה סיעודית, בלא אינטימיות, בלא מרחב ופרטיות ובלא חופש לחיות לפי רצונה, באין יכולת לנוע באופן חופשי במרחב חייה המצומצם. ומה באשר לאיכות החיים ומשמעותם בגיל מופלג, הרבה מעבר לטווח החיים המתאים לחברה הצעירה המודרנית? הזקנים המוגבלים הרי נחשבים לסרח עודף בחברה - צעירים, בריאים, רעננים. בחברה כזו  התזזיתית של היום, חברת ה יכול האדם להתקיים רק אם יש ברשותו משאבים כלשהם: חומריים, פיזיים, כלכליים, קוגניטיביים, המאפשרים תפקוד עצמאי. כל אלה ברובם אינם ברשות הזקנים-זקנים. "הם רוצים שאני אחזיק מעמד עד לבר מצווה של הנין שלי", אומרת רחל, לאחר שקודם לכן הכריזה בפשטות: "מספיק לי, חייתי את חיי, השגתי הרבה, אני מוכנה ללכת…"