האתגר שבהזדקנות | בריאות נפשית, הערכה וטיפול | ליאורה בר-טור

236 האתגר שבהזדקנות שמתי את צנצנת הפרחים על השידה, לצד התמונה. צפוף כאן, חשבתי, בעודי מפנה מקום. עצבות תקפה אותי לפתע. מיהרתי לפנות אל רחל כדי לשאוב ממנה עידוד. היא מיד הציעה שנצא לחדר האורחים לשוחח בשקט. פניה הטובות והשמחה שגילתה לבואי הקלו עליי. בדרך לפינה שליד החלון, בחדר ששימש גם כחדר אורחים, חלפנו ליד הזקן הבוהה במסך הטלוויזיה. "פה הרוב כאלו", אמרה רחל, "אין עם מי לדבר". "נו, איך אני נראית לך?" שבה רחל ושאלה אותי כשהתיישבנו זו מול זו . "אני בת 69", הדגישה, "היית מאמינה? ואני עוד בן אדם כמו שהייתי", הוסיפה. "איך זה להיות בת 69?" שאלתי בסקרנות. "אי אפשר לסחוב את זה, אין לי כוח, אבל הילדים אומרים שאני צריכה לחיות עוד שנה וחצי כי לנין שלי יהיה בר מצווה. יש לי כבר שלושה נינים, אחד יותר מוצלח מהשני…" וכאן כהרגלה עזבה את עצמה, את הזיקנה ואת המחלקה ה"סגורה", והפליגה לעולמם של בני משפחתה הצעירים, שעתידם לפניהם, שחייהם מלאי עשייה ויצירה, חיים של חופש. "איך את מסתדרת במחלקה?", שאלתי אחרי זמן מה, וניסיתי להחזירה שוב לעולמה העכשווי. "אני בת 69, חיה לי מיום ליום, לי אסור להתלונן", השיבה רחל, "אלוהים נתן לי ביד רחבה. ילדים טובים, מסורים. הם גאים בי. דואגים לי. ’אור וצל משמשים בערבוביה', טוב וגם רע. יש לי כאן מאהב, את יודעת?", הצליחה שוב להפתיע אותי. עיניה חייכו וכל כולה שובבות ונעורים. "בן 19. שמו ישראל. הוא יושב בכיסא גלגלים. הוא הישועה שלי כאן. כל יום אחרי ארוחת ערב, אנחנו נפגשים. מבלים שעה, שעה וחצי. משוחחים. אני לומדת ממנו המון. יש לי עוד המון מה ללמוד". "הייתי אצל נירולוג והוא חשב שאני בת 67. אמרתי לו: ’אני בת 69', והוא חזר אחרי: ’בת 67?' היום אני מרגישה בת 08, אפילו פחות. השבוע היה אצלי הנכד שלי ושאל אותי על גברים שהיו לי. ותארי לעצמך שהוא הצליח להוציא ממני את כל הרומנים שהיו לי פעם…" הקשבתי לה בשקיקה, ותהיתי כמה היא מנסה לחזור ולהתרפק על זמנים טובים יותר, על רומנים שבהם הגיבורים צעירים ובריאים יותר, חופשיים, ואולי מלאי חלומות לעתיד... "ומי החברות שלך עכשיו?" שאלתי. "אין