האתגר שבהזדקנות | בריאות נפשית, הערכה וטיפול | ליאורה בר-טור

235 פרק 9 - הטיפול בזיקנה המופלגת: זקן זקן, מה יש לו בחייו? כך הגעתי בערב ראש השנה לקניון בדרך לביקור אצל רחל. תהיתי מה אפשר להביא לה בביקור שכזה, ערב ראש השנה. שפע המתנות המוצעות בקניון, ארוזות בניירות צלופן ובסרטים צבעוניים, לא הכיל אף דבר אחד שיתאים לזקנה במחלקה סיעודית. ספלים צבעוניים, כלי מיטה, אביזרים לאמבטיה ולמטבח, שוקולד, בשמים וסבונים. הסתפקתי בזר פרחים צנוע שתוכל לשים באגרטל קטן, זר שלא יגזול מקום ושניתן יהיה לשימו גם בכוס אם אין לה אגרטל. המחלקה הסיעודית נמצאת בקומה השלישית. מסדרון ארוך שממנו נכנסים לחדרים השונים. במרכזו מובלעת קטנה המשמשת כחדר אוכל, כחדר טלוויזיה וכחדר אורחים. לידה חדר אחיות ומטבח. בשעה שלוש שרר שקט במסדרונות. בחדר המרכזי פעלה טלוויזיה בלא קול. מולה, בכיסא גלגלים, ישב זקן ובהה בדממה. חדרה של רחל נמצא בקצה המסדרון. ליד דלת הכניסה הופיעו שני שמות, של רחל דיו מיטות וליד כל מיטה שידה קטנה. ִ ושל שכנתה לחדר. החדר קטן. בשני צ טלוויזיה בצד, שעון וטרנזיסטור. מדף ועליו כמה ספרים. זיהיתי מיד את מיטתה. זאת הטריטוריה הקטנה שלה. תמונות של כל הנכדים והנינים. ברכה ממוסגרת לסבתא רחל. תמונה ישנה של בעלה. על השידה עוד שתי תמונות במסגרת. המיטה מכוסה בכיסוי שסרגה כלתה. פינה קטנה, חמימה, אישית, בתוך מחלקה המעוצבת כמחלקה בבית חולים, ללא כל סימן ודמיון ל"מלון חמישה כוכבים" שהיא נבלעת בתוכו. את רחל מצאתי ישובה בכיסא, מחזיקה בספר. נראה שחיכתה לי. היא הייתה לבושה בקפידה, שערה האפור הקצר מסורק בקפידה, על פניה חיוך רחב ובעיניה התרגשות רבה. שאלתה הראשונה הייתה: "נו, השתניתי? איך אני נראית לך? את לא השתנית בכלל", היא ממשיכה בטרם יכולתי להשיב. "תודה על הפרחים. אבל את יודעת, יש כאן מחסור בווזות. פעם הייתה לי וזה מחרסינה עדינה כל כך יפה, אבל הילדים לא העבירו אותה לבית האבות" )נזכרתי בכאב שליווה אותה בשלב הקליטה בבית האבות, וחשבתי על ההשלמה שבהתייחסותה היום לאבדן האוטונומיה והשליטה שחוותה(. "אולי תקחי את הפרחים היפים הביתה ? ממילא אין כאן מקום". "מיד נמצא להם מכל וגם מקום", התעקשתי. פניתי אל תחנת האחות, ולאחר כמה מילים של ברכה ובקשה מצדי, מצאה אחת המטפלות צנצנת קפה ריקה. חשתי הקלה.