האתגר שבהזדקנות | בריאות נפשית, הערכה וטיפול | ליאורה בר-טור

234 האתגר שבהזדקנות שלי בן שש וכבר החל לנגן. מוכשר כמו שד, כמו כל הגדולים במשפחה". "ואיך את מרגישה?", שאלתי לאחר שהסתיימה ההתלהבות הראשונית וקולה נחלש ונשמע לפתע עייף ועצוב. "נו, מה יש לספר על זקנה בת 49 במחלקה סעודית?", השיבה לבסוף, "הגוף בוגד, בגיל שלי, מה לעשות, אני כבר קצת מוגבלת, אך הראש עוד צעיר, זוכר הכול, קורא, מתעניין", חשוב היה לה להבהיר. על המחלקה הסיעודית לא רצתה להרחיב את הדיבור, הרי שתינו ידענו שזה "אפילו לא מלון של שני כוכבים", אלא אגף סגור ומבודד בקומות השלישית והרביעית, שחלק גדול מדייריו אינו יוצא את שעריו. "הצעירים העצמאים" נרתעים מהזקנים הנעזרים בהליכונים ובכיסאות גלגלים. מוטב שיישארו באגף שלהם. הם הרי בבואה מפחידה של עתידם שאינו רחוק כל כך. הם גם אינם משתלבים באולם המבואה של "מלון חמישה כוכבים". לא ביקרתי את רחל מאז עברה למחלקה הסיעודית. לא יכולתי לראותה שם, מוגבלת, מאבדת את המעט שעוד נותר לה, את הפרטיות ואת האינטימיות, חולקת את ה"בית" שלה עם אישה זרה לחלוטין. כל עולמה הצטמצם לחדר קטן ובו מיטות מתכת, ייצוג מזערי של עולם שהיה פעם עשיר ומלא חיים. חייה שם דמו לחייה של ילדה בפנימייה: עם שעות השכמה, רחיצה, אכילה וכיבוי אורות, דלת בלא מנעול, פינה בלא מסתור, בלא גבולות, אישה זקנה, מוגבלת וחשופה. אין זו רחל שרציתי לזכור. אך ערב "הימים הנוראים", וללא אמונה דתית, עשיתי כהרגלי זה שנים חשבון של מכלול מעשיי הרעים. רחל חזרה ובצבצה אי משם. היא הרי הייתה שם בכל פעם שנסעתי לאוניברסיטה ובכל פעם שנכנסתי לקניון המפואר שממול. חרדה הציפה אותי לפתע: "שלא יהיה מאוחר מדי. אולי כבר אינה יכולה לדבר. אני חייבת לבקר. קודם לצלצל. לא להביך אותה בביקור פתע", אני משוחחת עם עצמי בלא קול, "הרי לא דופקים סתם על דלת של אדם שלא ראינו שנים. שתוכל להתכונן, שתציע תאריך". הקול שמעבר לקו נשאר אותו קול. עדיין מלא אנרגיה וחיים. הראש עדיין עובד כהלכה וזוכר, ואפילו מזהה אותי. פרץ של שמחה לשמע קולי. כמה חשבה עליי, אפילו חשבה להתקשר. "לא רציתי להטריד". כרגיל, לא השתנתה. "אני באה ביום חמישי בארבע" אמרתי, "לאחל לך שנה טובה".