האתגר שבהזדקנות | בריאות נפשית, הערכה וטיפול | ליאורה בר-טור

227 פרק 8 - הטיפול בהתמודדות עם מוות במהלך ההזדקנות ובזיקנה כמורה עסקה חנה בהוראת נושא השואה ובחינוך תלמידים, וכתבה מאמרים לעיתונות ולבתי הספר. במשך 62 שנה היא טיפלה במסירות גם בבעלה השני שחלה ועזרה לו בעסקיו, וגם בקשר אתו היא ראתה ייעוד. בגיל 75 כתבה את ספרה הראשון. הספר נכתב בפולנית ועסק בהיסטוריה של היהודים בעיר הולדתה. שנים מספר לאחר מכן היא נסעה להעיד נגד פושעים נאצים בגרמניה ומסרה עדויות בפולין. בגיל 07 פרשה חנה מהעבודה ועברה עם בעלה החולה לבית אבות. הוא מת זמן קצר לאחר מכן, בהותירו אותה שוב לבד בעולם. חנה חזרה למשימה המרכזית בחייה – תיעוד ומתן עדות. היא כתבה שלושה ספרים נוספים, כמה ספרי שירה ועסקה בהנצחת כל בני משפחתה. בשנים האחרונות לחייה, תשושה וחולה, היא כתבה בעיקר שירים ומכתבים, וכל שיר היה בבחינת מסר - לחנך את הצעירים, "לא סתם פואטיקה", אמרה. בהכרה שהזמן אוזל, הרבתה חנה להתכתב עם ארגונים ועם מוסדות חינוכיים ויהודיים ברחבי העולם. כל מי שזכה להכירה, התרשם מהנחישות הבלתי פוסקת אך בעיקר מסיפור חייה הטרגי. אף שהייתה ערירית, אלמנה ואם שכולה ניצולת שואה, היא הצטיירה בעיני כולם כ"לוחמת", כאישה חזקה ומרשימה הרחוקה מדמות הקרבן. כששאלתי אותה מניין היא שואבת את הכוחות, ענתה לי בחיוך: "יש בררה? מי יעשה את זה במקומי?". העיסוק בשואה ובסבל החזיק את חנה בחיים באמצעות הקשר הסימבולי והמנטלי המתמשך עם יקיריה. ( טוענת שהניסיון להתמודד הוא הסיבה המרכזית לעיסוקו של הניצול Danieli דניאלי )1891 , הזקן בתיעוד. זאת נוסף לתהיותיו הבאות לידי ביטוי הן בשאלה "מי אוהב אותי ודואג לי", והן עם שאלות כואבות אחרות - מי יזכור אותי? האם הזיכרון של עמי ושל השואה ייעלמו עם הסתלקותי? בעניין זה מציין מאירוביץ, כי להיזכר על ידי אחרים פירושו לזכות .(( Meirowitz בלגיטימציה לקיומי מעבר לעצמי 1891 , חנה נפטרה לפני שנים אחדות, אך סיפור חייה ודמותה המרשימה נותרו חקוקים בזיכרוני. במפגשים עם חנה ניסיתי בתחילה ללמוד ולהבין את סוד הישרדותה: מהו הדבר המחזיק "אוד מוצל", כפי שכינתה את עצמה, בתקופת הזיקנה המאוחרת, למרות מצב הבריאות הלקוי והבדידות, אך בלא דיכאון או ייאוש. נראה שחנה, כניצולים אחרים, סיגלה לעצמה